הלכות בשר וחלב – ב

שאלה: האם איסור בשר בחלב הוא דוקא ב"גדי", ואם הוא דוקא בחלב "אמו"?

תשובה: מה שאמרה התורה לא תבשל "גדי" בחלב אמו, לאו דוקא גדי, אלא הוא הדין לכל בשר "בהמה" שאסור לבשלו בחלב, וכן לאכלם, ואסור ליהנות מהם. כי לשון "גדי" כולל כל מיני בשר בהמה, לבד ממקום שפירשה התורה בפירוש אחרת, כגון מה שאמרה (בראשית לח יז) "אנכי אשלח גדי עזים מן הצאן", משמע שדוקא שם שפירטה התורה "גדי עזים" אין הכוונה לכל בהמה, אבל במקום שסתמה התורה דבריה לומר "גדי" הוא כולל כל מיני בהמה. וכן מה שאמרה תורה בחלב "אמו", לאו דוקא חלב אמו, אלא הוא הדין לכל חלב בהמה שאסור לבשלו עם בשר, וכן לאכלם, וליהנות מהם.

איסור בשר וחלב

שאלה: מהו מקור הדין של איסור "בשר וחלב", ומהו טעם האיסור?

תשובה: נאמר בתורה "לא תבשל גדי בחלב אמו", ונזכר איסור זה בתורה שלש פעמים. (שמות כג יט, שם לד כו, דברים יד כא). ודרשו רבותינו ז"ל (חולין קטו:) את שלשת הפסוקים, אחד לאיסור אכילה, ואחד לאיסור הנאה, ואחד לאיסור בישול. והוציאה התורה את איסור אכילת בשר בחלב ואת איסור הנאת בשר בחלב, בלשון "בישול", לומר לך שאין בשר בחלב אסור מן התורה באכילה ובהנאה אלא כשהוא דרך בישול, אבל מדרבנן אסור בכל ענין באכילה. ופרטי הדינים בזה יבוארו בהלכות הבאות.
וכתב מרן רבינו יוסף קארו בספרו כסף משנה על היד החזקה (בפרק א מהלכות טומאת מת הלכה ב), שהטעם שאסרה תורה לבשל בשר בחלב, כדי שלא יבוא לאכול ממנו. ומדבריו מתבאר שמצינו שהתורה אסרה דברים מסויימים מטעם גזירה שמא יכשל בדבר אחר. ובאמת שכיוצא בזה מצינו להרמב"ם בספרו היד החזקה (סוף הלכות דעות) שכתב, שהטעם שהקפידה תורה על איסור נטירה, שכל זמן שהוא נוטר את הדבר וזוכר מה עשה לו חבירו, שמא יבא לנקום, לפיכך הקפידה תורה על הנטירה, עד שימחה העון מלבו ולא יזכרנו כלל. וכיוצא בזה כתב הרשב"ם במסכת בבא בתרא (דף פט:) בד"ה שישהה, שהטעם שאסרה התורה להשהות משקולת או מאזנים חסירים או יתירים בתוך ביתו, גזרה שמא ימדוד בהם ונמצא גוזל את חבירו. והר"ן (ריש מסכת פסחים) כתב, שהטעם שאסרה תורה חמץ בבל יראה ובל ימצא, שמא יבוא לאכול ממנו, וחמור איסור אכילת חמץ שהוא בעונש כרת ח"ו. עיין שם. נמצא שיש לנו כמה דוגמאות שאסרה תורה דברים מסויימים משום גזירה שלא יכשל בדבר אחר