בשעה ששלח השם יתברך את משה לגאול את ישראל, אמר לו (שמות ג, יב): "וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה". כלומר, שעיקר מטרת הוציאי אותם ממצרים, שהם עתידים לקבל את התורה על הר סיני לסוף חמשים יום שיצאו ממצרים. ורמז לו על זה באות נו"ן יתירה של "תעבדון", כלומר לסוף חמשים יום מיום צאתם מארץ מצרים יקבלו את התורה על הר סיני.
וכששמעו כן ישראל מפי משה רבינו ע"ה, היו מצפים וממתינים אימתי יבא יום החמשים שיקבלו את התורה מאת השם יתברך, והיו סופרים הימים מיום צאתם עד יום מעמד הר סיני. ועל זה אמר להם השם יתברך (ירמיה ב ב): "הלוך וקראת באזני ירושלים לאמר, כה אמר ה', זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה". ובשכר הספירה שספרו ישראל בכל יום עד יום מתן תורה, תיקן להם הקדוש ברוך הוא את מצות ספירת העומר, לספור בכל יום, החל ממוצאי יום טוב הראשון של פסח, עד ערב חג השבועות, וכמו שנאמר: שבעה שבועות תספר לך מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבועות.
נמצא שבעצם מצות ספירת העומר יש לימוד זכות על ישראל, רמז לצפייתם ליום קבלת התורה. ולכן צריך כל אחד ואחד להשתדל ולשים לבו שלא ישכח לספור ספירת העומר, ואפילו לילה אחד, שמלבד שאם שכח לספור לילה ויום, אפילו פעם אחת, אינו יכול להמשיך ולספור מכאן והלאה בברכה, וכמו שיבואר בהלכות הבאות, הרי הפסיד מצוה יקרה זו שיש בה משום לימוד זכות לכלל ישראל, וכאמור. ואם בכל השנה כולה צריך האדם להתפלל תפלותיו בצבור, ולא ביחיד, על אחת כמה וכמה בימים אלו, ישתדל בכל כחו להתפלל בצבור, כדי שגם אם הוא ישכח לספור ספירת העומר, הרי הצבור יזכירוהו.