הרצאתו של הרב זמיר כהן בנושא כח המחשבה.
הרצאה מרתקת ומחזקת – מומלץ לכל אחד לצפות על מנת לגלות את הכוחות החבויים בו.
צפייה מהנה
יהדות, הלכה ואמונה
הרצאתו של הרב זמיר כהן בנושא כח המחשבה.
הרצאה מרתקת ומחזקת – מומלץ לכל אחד לצפות על מנת לגלות את הכוחות החבויים בו.
צפייה מהנה
גולשים יקרים,
בפוסט זה אני מביא לכם את הסרט "שעת האפס 3" לצפייה ישירה.
סרט זה מחזק מאין כמוהו ומומלץ לצפייה לכולם.
כל שעליכם לעשות הוא ללחוץ על כפתור הPLAY ולצפות בסרט ישירות דרך האתר.
האם מותר להדליק את אור החשמל ביום טוב?
אסור להדליק גם כן את אור החשמל ביום טוב, מפני שהוא כמוליד אש. ואם כבה אור החשמל ביום טוב, וצריך הוא לאור באותו מקום, מותר לקרוא לגוי שידליק לו האור. והטעם לזה, משום שהדלקת אור החשמל ביום טוב אינה אסורה אלא מדרבנן, משום נולד, והו"ל שבות דשבות במקום מצוה שמותר. אבל הדלקת אור החשמל בשבת אסורה מן התורה, ולכן אסור לומר לגוי שידליק לו את אור החשמל בשבת, שלא הותרה אמירה לגוי באיסור תורה.
האם מותר להבעיר אש ביום טוב לצורך אוכל נפש?
לא הותר להבעיר אש ביום טוב, אלא מאש שהיא כבר מצויה, אבל אסור להוליד אש ביום טוב, ולכן אין מוציאין אש מן האבנים או מן העצים, וכיוצא בזה. וכן אסור להדליק גפרורים ביום טוב על ידי חיכוך בקופסת הגפרורים, שהרי הוא כמוליד אש ביום טוב. ויש להעיר למוסר אזנם של המדליקים אש ביום טוב על ידי גפרורים, או על ידי מצית, לעשן סיגריה וכדומה, לבל יעשו כן. אלא ידליק אש מאש מצויה מערב יום טוב, על ידי שיקח גפרור וידליקנו מאש מצויה, וממנו ידליק את הסיגריה או אש אחרת שהוא צריך לה.
ומטעם זה מותר לטלטל את קופסת הגפרורים ביום טוב, ואין בזה משום מוקצה, כיון שראוי ונוח להשתמש בגפרורים על ידי הדלקה מאש מצויה.
האם מותר לעשן סגריות ביום טוב?
מי שהוא רגיל בעישון הסיגריות, ואם אינו מעשן יש לו צער מזה, מותר לו לעשן סיגריות ביום טוב. ואף על פי שיש פוסקים שאוסרים, כבר פשט המנהג להתיר בזה, ובפרט בזמן האחרון שהעישון נפוץ מאד. ואפילו אם יש אותיות מודפסות על נייר הסיגריות אין לחשוש בזה לאיסור מחיקה כשמעשן במקום האותיות ועל ידי כך נשרפות האותיות. והיינו טעמא, שמוחק שלא על מנת לכתוב במקומו אינו אסור אלא מדרבנן, דהו"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה שפטור עליה, וכיון שאינו מתכוין למחוק האותיות, ולא ניחא ליה בזה, הו"ל פסיק רישיה דלא ניחא ליה בדרבנן שמותר. ועוד שהוא מוחק האותיות בפיו, ולא בידיו, והו"ל מלאכה בשינוי שאינה אסורה אלא מדרבנן. וכיון דהוי תרי דרבנן, ולא ניחא ליה בדבר, יש להקל בפשיטות.
אמנם כל זה למי שהתרגל כבר בעישון הסיגריות וקשה לו בלא זה, אבל סתם אדם ראוי לו להמנע ולהתרחק מעישון הסיגריות לגמרי, לפי מה שנתברר בזמנינו על ידי הרופאים שעישון הסיגריות מזיק מאד לבריאות מצד שאיפת העשן לתוך הריאות. והתורה אמרה "ונשמרתם מאד לנפשותיכם". ואף מי שהוא רגיל לעשן צריך לצמצם ולהפחית לאט לאט מהעישון, עד שיחדל ממנו לגמרי.
אלו מלאכות מותרות ביום טוב?
אין הפרש בין שבת ליום טוב אלא לגבי מלאכת אוכל נפש בלבד, כמו שנאמר (שמות יב טז): "אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם". ואין הפרש במלאכת אוכל נפש בין דבר שאפשר לעשותו מערב יום טוב, שלא יפוג טעמו, לדבר שאי אפשר לעשותו מערב יום טוב, ואף דבר שאפשר לעשותו מערב יום טוב ולא יפוג טעמו מותר לעשותו ביום טוב.
ולכן מותר לבשל ביום טוב מרקחת של תפוחים וכיוצא בזה, אף על פי שלא יפוג טעמה גם אם יעשנה מערב יום טוב. וכן מותר לאפות ביום טוב עוגת "טורט" וכדומה, אף על פי שאם יאפה אותה מערב יום טוב לא נס ליחה ולא פג טעמה.
מלאכות האסורות בשבת "מדרבנן", האם אסורות גם כן ביום טוב?
כל המלאכות האסורות לעשותם בשבת מדרבנן, אסור לעשותם ביום טוב, ואפילו לצורך מצוה. שגם איסור שבות נוהג ביום טוב כמו שהוא נוהג בשבת. ורק שבות דשבות במקום מצוה מותר, כגון לומר לגוי ביום ראש השנה להוריד לו את השופר מן האילן, כי לעלות על האילן בשבת ויום טוב הוא איסור דרבנן (שמא יתלוש ממנו), ואמירה לגוי לעשות מלאכה היא גם איסור דרבנן, ושבות דשבות במקום מצוה מותר. וכמו שפסק מרן בשלחן ערוך (סימן שו) לגבי שבת, והוא הדין ליום טוב.
האם מותר לומר לגוי לעשות לו מלאכה ביום טוב?
נאמר בתורה (שמות יב טז): "וביום הראשון מקרא קודש וביום השביעי מקרא קודש יהיה לכם כל מלאכה לא יעשה בהם". וממה שנאמר "לא יעשה בהם", ולא נאמר "לא תעשה", סמכו רבותינו ז"ל במכילתא דרבי ישמעאל (פרשת בא הלכה ט) שאסור לומר לגוי לעשות בשבת מלאכה לצורך היהודי, וזו לשונם שם, כל מלאכה לא יעשה בהם, לא תעשה אתה, ולא יעשה חברך, ולא יעשה גוי מלאכתך, אתה אומר כן, או אינו אלא לא תעשה אתה ולא יעשה חברך, ויעשה גוי מלאכתך, תלמוד לומר ששת ימים תעשה מלאכה וגו' (שמות לה ב), הא למדת, וכל מלאכה לא יעשה בהם, לא תעשה אתה ולא יעשה חברך ולא יעשה גוי מלאכתך. עיין שם.
וכשם שאסור לומר לגוי לעשות מלאכה לצורך היהודי בשבת, כך אסור לומר לו לעשות מלאכה לצורך היהודי ביום טוב. כמבואר בדברי המכילתא שם. וכן אמרו (במגילה ז.), "אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד".
מהו מנהג ה"חלאקה"?
יש נוהגים לקחת את ילדיהם הקטנים שהגיעו לגיל שלש שנים למירון בל"ג לעומר, כדי שיסתפרו תספורת ראשונה בשמחה ובשירים סמוך לקברי התנאים הקדושים רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בנו.
ואף על פי שהגאון רבי שמואל גרמיזאן בשו"ת משפטי צדק (סימן עד) כתב, שלא ידע מה שורש מצוה יש להסתפר על קברי הצדיקים. אך המהר"ח ויטל בשער הכוונות (דף פז ע"א) כתב, שהמנהג שנהגו ישראל ללכת בל"ג בעומר על קברי רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בנו הקבורים במירון, ואוכלים ושותים ושמחים שם, ראיתי למורי האר"י ז"ל שהלך לשם בל"ג בעומר הוא וכל אנשי ביתו וישב שם שלשה ימים. וזה היה בפעם הראשונה שבא ממצרים. אבל אינני יודע אם אז היה בקי ויודע בחכמה הנפלאה שהשיג אחר כך. והרב רבי יונתן סאגיש העיד לי, שקודם שהלכתי ללמוד אצל מורי ז"ל, הוליך רבינו האר"י ז"ל את בנו הקטן לשם עם כל אנשי ביתו, ושם גילחו את ראשו כמנהג הידוע, ועשה שם יום משתה ושמחה וכו'. וכתבתי כל זה להורות כי יש שורש במנהג הנ"ל. עד כאן.
מי חיבר את הפיוט "בר יוחאי"?
רבינו שמעון בן לביא, מחכמי פאס, היתה דעתו לעלות לארץ ישראל, וכשבא לטריפולי, ראה שלא היו יודעין דת ודין, ואפילו תפלה וברכות כתיקנן, והחליט בלבו כי טוב לקרבם לתורה וללמדם תורה וליראה את ה', ושזה יותר חשוב מהליכתו לארץ ישראל, וכן עשה, והרביץ תורה בק"ק טריפולי, והוא שחיבר את הפיוט "בר יוחאי" שנפוץ היום בכל קהילות ישראל, ואף בין קהלות האשכנזים, וחתם את שמו בראשי בתי השיר.
פעם אחת גזרה המלכות גזרה על ישראל שלא ישמרו את השבת, ושלא ימולו את בניהם, ושיבעלו את הנדות. הלך רבי ראובן בן איסטרובלי והסתפר כמנהג הגוים, כדי שלא יכירו בו שהוא יהודי, והלך וישב עמהם, אמר להם, מי שיש לו אויב רצונו שיעני או שיעשיר, אמרו לו, שיעני, אמר להם, אם כן לא יעשו מלאכה בשבת, כדי שיהיו עניים, אמרו, טוב אמרת, נבטל גזירה זו, ובטלוה. חזר ואמר להם, מי שיש לו אויב רצונו שיכחיש או שיבריא, אמרו לו, שיכחיש, אמר להם, אם כן ימולו בניהם לשמונה ימים ויכחישו, אמרו, טוב אמרת, ובטלוה. חזר ואמר להם, מי שיש לו אויב רצונו שירבה או שיתמעט, אמרו לו, שיתמעט, אמר להם, אם כן לא יבעלו נדות, אמרו, טוב אמרת, ובטלוה. הכירו בו שהוא יהודי, והחזירו לכל הגזירות. אמרו, מי ילך ויבטל את הגזירות, ילך רבי שמעון בן יוחאי שהוא מלומד בנסים (בהיותו במערה), ואחריו מי ילך, רבי אלעזר בר רבי יוסי. אמר להם רבי יוסי, ואילו היה אבא חלפתא (אביו של רבי יוסי) קיים, יכולים אתם לומר לו תן בנך להריגה? כך אין אתם יכולים לומר לי שאתן את בני להריגה. אמר להם רבי שמעון, אילו היה יוחאי אבא קיים, יכולים אתם לומר לו תן בנך להריגה? אמר להם רבי יוסי, אני אלך, כי מפחד אני שמא יעניש רבי שמעון את בני, ובדבר זה אני מתיירא יותר מפחד האויבים, שמא יכעס עליו על איזה דבר ויענישנו. קיבל רבי שמעון על עצמו שלא יענישנו, ואפילו הכי הענישו, שכשהיו מהלכין בדרך נשאלה שאלה זו בפניהם: מנין לדם השרץ שהוא טמא, עיקם פיו רבי אלעזר בר רבי יוסי ואמר בלחישה (ויקרא יא) וזה לכם הטמא, ועשה כן כדי שלא ירגיש בו רבי שמעון ויהא כמורה הלכה בפניו, ואף על פי כן הרגיש בו רבי שמעון ואמר לו, מעקימת שפתיך ניכר שתלמיד חכם אתה, והואיל והורית הלכה בפני אל יחזור הבן אצל אביו. (וכתב רש"י שם בשם מדרש אגדה, שבאותה שעה נטתה נפשו לצאת, ונזכר רבי שמעון שאמר לאביו שיהא מחזירו לשלום, וביקש עליו רחמים, ונתרפא).
יצא לקראתו שד ושמו "בן תמליון", אמר להם, רצונכם שאבוא עמכם, בכה רבי שמעון ואמר, מה שפחה של בית אבא (הגר שפחת אברהם) נזדמן לה מלאך שלש פעמים, ואני לא פעם אחת, יבא הנס מכל מקום. הקדים בן תמליון את רבי שמעון בר יוחאי, ונכנס בבתו של הקיסר ונשתגעה, והיתה צועקת ואומרת הביאו לי את רבי שמעון בר יוחאי. כשהגיע רבי שמעון לשם, אמר, בן תמליון צא, בן תמליון צא. וכיון שקרא לו יצא והלך. אמר להם הקיסר, כל מה שיש לכם לבקש בקשו, והכניסוהו לבית גנזיו ליטול מה שהם רוצים. הלכו ומצאו לאותה איגרת שכתובים בה אותם גזירות, וקרעוה (מעילה יז.).
ומעשה באשה אחת בצידן, ששהתה עשר שנים עם בעלה, ולא ילדה. באו אצל רבי שמעון בר יוחאי והיו רוצים להתגרש זה מזה. אמר להם, חייכם, כשם שחתונתכם היתה במאכל ובמשתה, כך אין אתם פורשים זה מזה אלא מתוך מאכל ומשתה. הלכו בדרכיו ועשו לעצמם יום טוב, ועשו סעודה גדולה, נתנה לו אשתו יין רב לשתות, עד אשר נשתכר. כיון שנתיישבה דעתו עליו יותר מדאי, אמר לה, בתי, כל חפץ טוב שיש לי בבית טלי אותו ולכי לבית אביך. מה עשתה היא, לאחר שנרדם בעלה, רמזה לעבדיה ולשפחותיה ואמרה להם, שאוהו במטה וקחו אותו והוליכוהו לבית אבא. בחצי הלילה קם משנתו, וכיון שפג יינו אמר לה, בתי, היכן אני נתון? אמרה לו, בבית אבא. אמר לה, מה לי בבית אביך? אמרה לו, ולא כך אמרת לי בערב שכל חפץ טוב שיש לי בביתי טלי אותו ולכי לבית אביך? אין חפץ טוב לי בעולם יותר ממך. הלכו להם אצל רבי שמעון בר יוחאי, ועמד והתפלל עליהם, ונפקדו (מדרש שיר השירים רבה פרשה א).
מהו הטעם שמרבים בשמחה ביום ל"ג לעומר?
יש אומרים שהטעם שעושים שמחה ביום ל"ג לעומר, לפי שפטירתו של רבי שמעון היתה ביום ל"ג לעומר. ויש אומרים שהטעם משום שסמיכתו על ידי רבי עקיבא היתה ביום ל"ג לעומר.
אמנם שיש שהקשו, שאם הטעם משום שיום פטירתו היה ביום זה, הרי לא מצינו אצל שום צדיק שעושים שמחה ביום פטירתו, ואדרבא עושים תענית ביום פטירת הצדיקים, כתענית שבעה באדר, יום פטירת משה רבינו ע"ה (כמו שכתב בשולחן ערוך סימן תקפ).
יש מיישבים קושיא זו, לפי שגזירה נגזרה על ידי מלכות רומי על רבי שמעון בר יוחאי שיהרג, וכיון שניצול מגזרה זו, ומת כדרך כל הארץ, לפיכך עושים באותו היום שמחה. שפעם אחת היו יושבים רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון, והיה יהודה בן גרים (שהיו אביו ואמו גרים) יושב לפניהם, פתח רבי יהודה ואמר: כמה נאים מעשיהן של אומה זו (רומי), תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות. רבי יוסי שתק. נענה רבי שמעון בן יוחאי ואמר: כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן, תקנו שווקין להושיב בהן פרוצות, תקנו מרחצאות כדי לעדן בהן עצמן, תקנו גשרים כדי ליטול מהן מכס. הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם למקורביו, ונשמעו למלכות. אמרו: יהודה שעילה – יתעלה, ויהיה ראש המדברים בכל מקום. רבי יוסי ששתק – יגלה לצפורי. רבי שמעון שגינה – יהרג.
הלכו רבי שמעון ובנו והתחבאו בבית המדרש, בכל יום היתה אשתו מביאה להם פת וכד של מים וסעדו. כשגברה הגזרה אמר לבנו, נשים דעתן קלה עליהן, שמא יצערוה ותגלה את מקומינו.
הלכו והתחבאו במערה, נעשה נס ונברא להם חרוב ומעין, והיו מסתפקים מהם, (ולא היו צריכים להמתין שלש שנים לאיסור ערלה, שאין לך דבר טמא היורד מן השמים), והיו פושטים בגדיהם ויושבים עד צוארם בחול. כל היום עסקו בתורה, ובזמן התפלה היו מתלבשים ומתעטפים ומתפללים, ואחר כך היו חוזרים ופושטים בגדיהם, כדי שלא יבלו.
ישבו רבי שמעון ובנו שתים עשרה שנה במערה, בא אליהו הנביא ועמד על פתח המערה, ואמר: מי יודיע לבן יוחאי שמת הקיסר ובטלה הגזירה, יצאו וראו בני אדם כשהם חורשים וזורעים, אמר: מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה?! וכל מקום שהיו נותנין עיניהם מיד היה נשרף. יצאה בת קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם.
חזרו והלכו וישבו שנים עשר חודש, אמרו: משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חודש, יצאה בת קול ואמרה: צאו ממערתכם. יצאו וישבו על פתח המערה, ראו צייד עומד וצד צפורים ופורס מצודתו. כששמע רבי שמעון בת קול אומרת "דימוס" "דימוס", היתה הצפור נצולת. וכששמע בת קול אומרת "ספקולא" היתה נצודת ונלכדת. אמר: צפור מבלעדי שמים אינה נצודת, נפש אדם לא כל שכן. יצאו מן המערה, כל מקום שהיה רבי אלעזר מכה, היה רבי שמעון מרפא. אמר לו: בני, די לעולם אני ואתה.
ערב שבת עם חשכה, ראו זקן אחד כשהוא אוחז בידו שתי חבילות של הדסים ורץ סמוך לבין השמשות, אמרו לו, אלו למה לך, אמר להם, לכבוד שבת. אמרו לו, ולא די לך באחד. אמר להם, אחד כנגד "זכור" והשני כנגד "שמור". אמר לו רבי שמעון לבנו: ראה כמה חביבות מצות על ישראל, ונתיישבה דעתם.
שמע רבי פינחס בן יאיר, חתנו של רבי שמעון בר יוחאי, שיצא רבי שמעון מן המערה, ויצא לקראתו, הכניסהו לבית המרחץ בטבריא, והתחיל מתקן את בשרו, ראה רבי פינחס סדקים בגופו, והתחיל בוכה, והיו נושרות דמעותיו על בשרו של רבי שמעון, וצעק מתוך כאב. אמר לו רבי פינחס, אוי לי שראיתיך בכך. אמר לו, אשריך שראיתני בכך, שאלמלא ראיתני בכך לא מצאת בי כך תורה. שבתחילה, כשהיה רבי שמעון בר יוחאי מקשה קושיא, היה רבי פינחס בן יאיר מתרץ קושיתו בשנים עשר אופנים, לבסוף, כשהיה רבי פינחס בן יאיר מקשה קושיא, היה רבי שמעון בר יוחאי מתרץ הקושיא בארבעה ועשרים אופנים.
יצא רבי שמעון לשוק, וראה את יהודה בן גרים, אמר, עדיין יש לזה בעולם, נתן בו עיניו ועשאו גל של עצמות.
וכיון שמת רבי שמעון בר יוחאי כדרך כל הארץ, ולא במיתה משונה על ידי המלכות, לכן עושים שמחה ביום פטירתו. ועוד שקודם פטירתו גילה סודות התורה, מה שלא ניתן רשות לשום תנא לגלות רזי תורה ברבים.
ומכל מקום כיון שימים אלו הם ימי דין, אינו מן הנכון ללכת לטיולים בימים אלו, ולהכניס עצמו וילדיו בסכנה, אלא ישתדל כמה שיותר לנצל את זמנו לעסוק בתורה הקדושה, ובפרט ביום שלישי הבא עלינו לטובה, יום ו' באייר, שהוא יום פגרא, על כל אחד ואחד לנצל את זמנו ללכת לשמוע שיעורי תורה בבתי כנסיות ובתי מדרשות.
ועל זה המליצו את הפסוק בתהלים (פרק עה פסוק ג): "כי אקח מועד אני מישרים אשפוט". כי בשעה שהאדם בא לפני בית דין של מעלה, ושואלים אותו "הקבעת עתים לתורה"?, והוא אומר, טרוד הייתי בפרנסתי, ולא היה לי פנאי לעסוק בתורה, כי אם מעט מזעיר, אזי הולכים ובודקים את ימי השבתות והמועדים, האם בהם עסק בתורה, אם לאו, כי אם עסק בהם בתורה, אכן מצאנו ראיה לדבריו שכל מה שלא עסק בתורה בימות החול הוא משום שהיה טרוד בפרנסתו, אבל אם גם בשבתות ובימים טובים היה עסוק בקריאת עיתונים, ולא עסק בתורה, הרי זו ראיה כי גם בימות החול, אף אם לא היה עסוק בפרנסתו, לא היה יושב ועוסק בתורה. נמצא שעל ידי בחינת האדם בשבתות ומועדים, ניתן לשפוט את האדם ביושר על מדת עסקו בתורה.
שלשת בעלי ברית אברהם, שהם, אבי הבן, הסנדק והמוהל, מותרים להסתפר בימי ספירת העומר, אם חלה אז ברית המילה, שיום טוב שלהם הוא. ואם עושים המילה מוקדם, ואין לו שהות להסתפר באותו היום, מותר לו להסתפר ביום שקודם לכן, לצורך מצות שמחת המילה, שיום טוב שלהם הוא.
ולכן גם חתן וכלה, מותרים להכין את כל צרכי החופה, ובכלל זה צרכי מלבושיהם, בימים האלו של ימי הספירה, לצורך חתונתם שתיערך אחר ל"ד לעומר, בשונה מימי בין המצרים שאסור להכין צרכי החופה בתשעת הימים לצורך החתונה שאחר תשעה באב.
ומותר להכנס לדירה חדשה בימי ספירת העומר, כגון שקיבל את מפתח הדירה בימי חול המועד, או לאחר מכן, ולא יכל להכנס לדירה קודם חג הפסח, שמותר לו להכנס אליה בימי הספירה.
וראיה לזה, שהרי מי שנזדמן לו פרי חדש בימי ספירת העומר, מותר לו לברך על הפרי ברכת שהחיינו, ואם היו ימים אלו ימים קשים, כמו ימי בין המצרים, היאך מותר לברך על הפרי ברכת שהחיינו וקיימנו והגיענו "לזמן הזה", ומזה מוכח שאין הימים אלו ימים חמורים כימי בין המצרים.
ובאמת שמצד הדין, מי שלא קיים עדיין מצות פריה ורביה, רשאי לישא אשה אפילו בתוך שלשים יום לאבילות על אביו ואמו ממש, וכל שכן בימים אלו של ספירת העומר, שהיא אבילות קילא, שמצד הדין היה ראוי להתיר למי שלא קיים עדיין מצות פריה ורביה, לישא אשה, אבל כבר נהגו בכל קהלות הספרדים שאין נושאים נשים בימים אלו כלל, ואפילו לא קיים מצות פריה ורביה. ומכל מקום בשעת הדחק גדול, יש להתיר הנישואין בימי ספירת העומר, למי שלא קיים עדיין מצות פריה ורביה.
ימי ספירת העומר, ימי דין הם, הנה רבי עקיבא השקיע כל כחו ואונו בתורה, והעמיד עשרים וארבעה אלף תלמידים, וכולם מתו מפסח ועד פרוס עצרת, כלומר עד יום ל"ד לעומר, (שהוא מחצית החודש, מלשון פרוסה), וכולם מתו במיתת אסכרה, שהיא מיתה הקשה מכולן, וכל זה משום שלא נהגו כבוד זה לזה. ומהו שלא נהגו כבוד זה לזה? שהיתה עיניהם צרה אלו באלו, ואם למשל היה אחד מהם מתמנה למשרה תורנית חשובה, היה חבירו מבזה אותו ואומר שאינו ראוי לאיצטלא זו… והיה נגרם מזה חילול ה' גדול. וחרה אף ה' בהם, והרגם. והיה העולם שמם, עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום, ושנאה להם. ואלו הם: רבי מאיר, ורבי יהודה, ורבי יוסי, ורבי שמעון, ורבי אלעזר בן שמוע. וביום ל"ג לעומר התחיל ללמדם תורה. אמר להם, בני, הראשונים לא מתו אלא לפי שהיתה עיניהם צרה אלו לאלו, תנו דעתכם שלא תעשו כמעשיהם. והם הם שהעמידו תורה אותה שעה, ומלאו כל ארץ ישראל תורה.
ומטעם זה דרש רבי עקיבא (יבמות סב:), למד תורה בילדותו ילמד תורה בזקנותו, היו לו תלמידים בילדותו יהיו לו תלמידים בזקנותו, שנאמר: "בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך" (קהלת יא ו). כי מי כמוהו נוכח לדעת שאין די במה שהעמיד תלמידים בילדותו, "כי אינך יודע אי זה יכשר הזה או זה ואם שניהם כאחד טובים" (שם).
ומפני אסון נורא זה, נהגו כל ישראל כמה מנהגי אבילות בימים אלו, כגון שלא לספר שערות הראש והזקן, מפסח ועד יום ל"ד לעומר בבוקר, וכן אין נושאים נשים עד יום ל"ד לעומר בבוקר.
מצוה על כל אחד ואחד מישראל לספור את ספירת העומר בעצמו, שנאמר וספרתם לכם, בלשון רבים, שתהיה הספירה בפי כל אחד. ומכל מקום יכולים יחידי הקהל לצאת ידי חובה בברכת וספירת השליח צבור, מדין שומע כעונה. ולכן אף על פי שלכתחלה טוב שיברך ויספור בעצמו, אם שמע הספירה מהשליח צבור יצא ידי חובה. ובלבד שהשליח צבור יכוין להוציא אותו ידי חובה, והוא יתכוין לצאת בספירתו. ודין השומע שהוא כעונה, למדוהו רבותינו ז"ל (סוכה לח:), ממה שנאמר (מלכים ב כב טז), את כל דברי הספר אשר קרא מלך יהודה, וכי יאשיהו קראן, והלא שפן קראן, שנאמר (שם פסוק י) ויקראהו שפן לפני המלך, אלא מכאן לשומע כעונה.
והחילוק בין מצות ספירת העומר למצות ספירת שמיטין ויובלות, כמו שנאמר (ויקרא כה ח) "וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים", כי מצות ספירת העומר מוטלת על כל אחד ואחד, וכמו שנאמר "וספרתם לכם", בלשון רבים, שתהיה הספירה בפי כל אחד. (וכמו שאמרו כיוצא בזה (בסוכה מג.), ולקחתם לכם, שתהא לקיחה ביד כל אחד ואחד). מה שאין כן מצות ספירת שמיטין ויובלות, שנאמר בה "וספרת לך", בלשון יחיד, אינה מסורה אלא לבית דין הגדול בלבד, ביום ראש השנה. וכיצד היתה ספירה זו, קודם הספירה היו מברכים עליה ברכת המצות, כשם שאנו מברכים על ספירת העומר, ומונין את השנים ואת השמיטין, כשם שאנו מונים בעומר את הימים והשבועות. לדוגמא, בשנה הראשונה שאחר היובל, היו מונים "השנה שנה אחת ליובל", ובשנה השמינית ליובל, היו מונים "השנה שמונה שנים ליובל, שהם שמיטה אחת ושנה אחת", ואחר שסיימו למנות תשע וארבעים שנה, היו מקדשים את שנת החמישים בשביתת הארץ, ולקרוא דרור לכל העבדים והשפחות, וכל הקרקעות חוזרים לבעליהן.
מי ששאל אותו חבירו אחר השקיעה, כמה היום לספירת העומר? ישיבנו: אתמול היה כך וכך לספירה, כי אם יאמר לו היום כך וכך לא יוכל לברך אחר כך על הספירה, שהרי אם מנה ולא בירך יצא, שאין הברכות מעכבות.
ואף על פי שמצות צריכות כוונה, והוא לא כיון לצאת ידי חובה במה שאמר לחבירו את מנין הימים של אותו יום, מכל מקום כיון שלדעת רוב הפוסקים ומרן השלחן ערוך ספירת העומר בזמן הזה מדרבנן, ובמצות דרבנן יש אומרים שאין מצות צריכות כוונה, לפיכך כיון שמנה כבר את מנין הימים של אותו יום, אף על פי שלא כיון לצאת בזה ידי חובה, יצא כבר ידי חובה לדעת אותם פוסקים, ואינו יכול שוב לחזור ולברך על ספירתו.
אמנם העיקר להלכה ולמעשה שגם במצות דרבנן "מצות צריכות כוונה", וצריך לכוין קודם שיעשה המצוה שהוא עושה אותה לשם מצוה לצאת בה ידי חובה. רק לענין דיעבד שכבר ספר ולא כיון לצאת ידי חובה, אנו חוששים לשיטת האומרים שבמצות דרבנן אין צריך כוונה, ואפילו לא כיון יצא ידי חובה, ואינו יכול לחזור ולברך.