קטן שהגדיל ונעשה בר מצוה בתוך ימי הספירה, אף על פי שספר ספירת העומר בימי קטנותו מידי יום ביומו, ולא החסיר אפילו יום אחד, אינו רשאי יותר לספור בברכה מיום שנעשה בר מצוה, אלא יספור מכאן והלאה בלי ברכה ודיו. [וטוב שמכאן והלאה יעמוד ליד החזן בשעת ספירת העומר, ויבקש ממנו שיכוין להוציאו ידי חובת ספירת העומר, ויעשה תנאי כי אם הוא חייב בספירת העומר הרי הוא יוצא ידי חובה בברכת החזן מדין שומע כעונה]. כי כל מה שספר בעודו קטן חשוב כאילו לא ספר כלל, לפי שבאותה שעה היה פטור מן המצות, ובפרט לדעת הראשונים שהובאו לעיל שמצות חינוך אינה על הקטן עצמו, אלא על אביו, נמצא שהקטן עצמו לא היה מחוייב מעולם במצות ספירת העומר, ודינו כמי ששכח לספור יום אחד שאינו רשאי להמשיך ולספור מכאן והלאה בברכה.
וכלל גדול הוא בידינו, שכל מצוה שהאדם עושה בשעה שהוא פטור ממנה, הרי זה כאילו לא עשאה כלל, וכמו שמצינו בגמרא (ראש השנה כח.) במי שאכל מצה בשעה שהיה נכפה (מחלת שטות), ואחר כך החלים ממנה, ועדיין הוא ליל פסח, חייב לחזור ולאכול מצה כשהוא בריא. ומה שאכל בשעה שהיה פטור מן המצוה חשוב כאילו לא קיים המצוה כלל.
ספירת העומר – יא
כל זה כששכח לספור ספירת העומר לילה ויום, אבל אם נזכר באותו יום, יספור המנין של אותו יום, בלא ברכה, ושוב יוכל לספור בלילות שלאחר מכן בברכה. ומנהג נכון לספור העומר בכל יום בבית הכנסת בשחרית בלי ברכה, שאם יש מי ששכח לספור בלילה, יספור בשחרית בלי ברכה, ויועיל לו שמכאן ולהבא יוכל לספור בברכה.
ולכן אותם אנשים שבאים לבית הכנסת מליל שבת לליל שבת, ובמשך כל ימות החול אינם מתפללים כלל, ומברכים וסופרים העומר אחר תפלת ערבית של ליל שבת, ברכתם ברכה לבטלה לדעת מרן השלחן ערוך, שהרי לא ספרו העומר מידי לילה.
ספירת העומר – י
אם שכח לספור ספירת העומר אפילו לילה אחד, אינו רשאי לברך יותר על ספירת העומר, שנאמר, שבע שבתות "תמימות" תהיינה, היינו שלימות. וכל שהחסיר אפילו יום אחד אינו נקרא שלם. ולכן יקפיד וישגיח האדם על עצמו בכל לילה לראות שאכן ספר ספירת העומר כהלכתה.
ספירת העומר – ט
כבר ביארנו שלדעת רוב הפוסקים אין מצות ספירת העומר נוהגת בזמן הזה אלא מדרבנן, כי התורה תלתה את מצות ספירת העומר בקצירת והבאת קרבן העומר, והנפקא מינה בזה, אם רשאים לברך ולספור העומר בזמן "בין השמשות" שהוא ספק יום ספק לילה, שאם נאמר שמצות ספירת העומר מן התורה אף בזמן הזה, וכדעת הרמב"ם, אי אפשר לספור העומר בזמן בין השמשות, שספק דאורייתא לחומרא. אבל אם ננקוט כדעת רוב הפוסקים שספירת העומר בזמן הזה מדרבנן, רשאים לברך ולספור העומר בזמן בין השמשות, שספק דרבנן לקולא. ומרן בשלחן ערוך (סימן תפט סעיף ב) כתב: "והמדקדקים אינם סופרים עד צאת הכוכבים, וכן ראוי לעשות". ומדקדוק לשונו משמע שמעיקר הדין רשאים לספור העומר בזמן בין השמשות, כי אנו נוקטים יותר להלכה כדעת האומרים שספירת העומר בזמן הזה מדרבנן, רק שהמדקדקים ממתינים לזמן צאת הכוכבים, ושכן ראוי לעשות.
ובזה נרויח כי ישנם בתי כנסיות שמתפללים מנחה וערבית בסמיכות, ומסיימים תפלת ערבית בתוך זמן בין השמשות, ואם ילכו הקהל לבתיהם ולא יספרו העומר בבית הכנסת, קיים חשש שחלקם ישכחו לספור העומר בבתיהם, ועל פי דברי מרן השלחן ערוך מצאנו להם היתר שיברכו ויספרו על העומר בזמן בין השמשות עצמו, ויוצאים בזה ידי חובה.
ואף על פי כן, מה טוב ומה נעים, שאם יש בין הקהל תלמיד חכם, שיאמר להם כמה דברי תורה בין מנחה לערבית, מענינו של יום, עד צאת הכוכבים, וכשיגיע צאת הכוכבים יתפללו תפלת ערבית בזמנה, ויקראו קריאת שמע בזמנה, ולאחר מכן יספרו ספירת העומר כמנהג המדקדקין. ובזה הרויחו מצות תלמוד תורה שהיא שקולה כנגד כל המצות, ומצות ספירת העומר לאחר צאת הכוכבים. אך אם קשה להם לעשות כן, יתפללו מנחה וערבית בסמיכות, ומיד לאחר מכן יספרו ספירת העומר בברכה, וכנזכר לעיל.
ספירת העומר – ח
קטן שהגיע לחינוך, החובה מוטלת על אביו לחנכו במצות ספירת העומר, וכיון שאין הילד חייב במצות ספירת העומר אלא מדין חינוך, לכן אפילו שכח לספור יום אחד, ימשיך לספור מכאן והלאה בברכה, שסוף סוף מצות חינוך יש בדבר, להרגילו במצוה זו. וכמו שכתבו כיוצא בזה התוספות במסכת פסחים (דף פח. ד"ה שה לבית) בשם רבינו יצחק, שמאכילים לקטן מקרבן הפסח, אף על פי שלא נמנה עליו, כיון שהוא חינוך מצוה. ואף כאן, אף על פי שיש קצת איסור בדבר של ספק ברכה לבטלה לקטן, כיון שיש בזה משום מצות חינוך מותר. כי באמת אי אפשר שביום אחד, ביום הגיעו של הקטן למצות, יקבל על עצמו עול המצות כולן, אלא בעודו קטן מתחיל להתרגל לאט לאט בקיום המצות, ועל ידי זה כשיגיע ליום הבר – מצוה, ייקל עליו לקיים כל המצות כולן כדין. ולכן כבר בשעה שמתחיל הילד לדבר, אביו מתחיל ללמדו פסוקים עיקריים, כגון פסוק שמע ישראל, ופסוק תורה צוה לנו משה, וכן הלאה, וכשיגדל עוד מעט, קונה לו טלית קטן, ולאחר מכן מתחיל ללמדו משנה, וגמרא, והלכות, ומפקח עליו שלא יתחבר לחברים לא טובים, ועל זה אמר החכם מכל האדם (משלי כב ו): "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה".
ספירת העומר – ז
הנשים פטורות ממצות ספירת העומר, לפי שהיא מצות עשה שהזמן גרמא, וכל מצות עשה שהזמן גרמא הנשים פטורות ממנה. ואם תרצה לספור העומר, הרשות בידה, אך לא תברך על הספירה, שהרי אינה מצווה על מצוה זו, ואיך תאמר אשר קדשנו במצותיו "וציונו" על ספירת העומר, והיא אינה מצווה במצוה זו. ולדעת הרמב"ם בתשובה (ירושלים תרצ"ד סימן פד) איסור ברכה שאינה צריכה הוא איסור תורה. וכן דעת מרן השלחן ערוך (סימן רטו). ובשעה שאמר הקדוש ברוך הוא בסיני לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, נזדעזע כל העולם כולו (שבועות לט.). ולרוב חומרת האיסור של אזכרת שם שמים לבטלה, אומרים אנו "ספק ברכות להקל", אפילו נגד דעת מרן השלחן ערוך, אם חלקו עליו האחרונים וסבירא להו שאין לברך.
ספירת העומר – ו
אמרו בזוהר הקדוש פרשת אמור (דף צז ע"ב), שמי שאינו מקיים מצות ספירת העומר כהלכתה אינו נקרא טהור לקבל את התורה, בדומה לספירת שבעה נקיים של האשה, שרק לאחר שתספור שבעה נקיים תהיה טהורה לבעלה, כך שבעת השבועות שקודם מתן תורה, הם בבחינת ימי טהרה לעם ישראל, ועל ידי קיום מצות ספירת העומר האדם בא מוכן ומזומן לקבלת התורה. כי בכל שנה ושנה, אותה הארה של אותם הימים חוזרת ומתעוררת, וכפי גודל השגתו וקדושתו זוכה האדם לקבל התורה ביום מתן תורה.
לפיכך צריך כל אדם להכין את עצמו בימים אלו של ספירת העומר, להיות מוכן לקבל התורה, ובפרט ירגיל את עצמו במדות טובות, ועלית על כולנה – במדת הענוה, להשפיל את עצמו, שלא יהיה יהיר, כי השם יתברך אוהב את השפלים, ועל ידי זה יזכה לתורה, וכמו שאמרו בדרך רמז על דברי המשנה באבות (פרק א משנה א): "משה קיבל תורה מסיני", וקשה, וכי משה קיבל את התורה "מסיני", והלא לא קיבלה אלא מהשם יתברך, על הר סיני? וביארו על פי מה שאמרו רבותינו ז"ל במדרש בראשית רבה (פרשה צט הלכה א): בשעה שבא הקדוש ברוך הוא ליתן תורה בסיני, היו ההרים רצים ומדיינים אלו עם אלו, זה אומר עלי התורה ניתנת, וזה אומר עלי התורה ניתנת, תבור בא מבית אלים וכרמל מאספמיא. אמר להם הקדוש ברוך הוא: "למה תרצדון הרים גבנונים ההר חמד אלהים לשבתו אף ה' ישכון לנצח" (תהלים סח יז), למה תרצו דין עם סיני? כולכם בעלי מומים אצל סיני, נאמר כאן "גבנונים", ונאמר שם (ויקרא כא כ) "או גבן או דק". מכאן שכל המתיהר הרי הוא בעל מום. וכן אמרו בגמרא במסכת סוטה (דף ה.): "לעולם ילמד אדם ממדת קונו, שהרי הקדוש ברוך הוא הניח כל ההרים הרמים שבעולם, והשרה שכינתו על הר סיני, וכן הוא אומר, כי רם ה' ושפל יראה".
ספירת העומר – ה
כמו כן הנכון להשמיט מה שאומרים בנוסח הלשם יחוד: "כמו שכתוב בתורה וספרתם לכם ממחרת השבת שבע שבתות תמימות תהיינה", וביותר יש להקפיד בזה בלילה האחרון של ספירת העומר, שאם יזכיר "שבע שבתות תמימות", כאילו ספר העומר, ויש לחשוש פן לא יוכל לברך עוד על ספירת העומר. ולכן מהנכון להשמיט נוסח זה מהלשם יחוד לגמרי.
ספירת העומר – ד
כיון שאנו נוקטים להלכה שספירת העומר בזמן הזה מדרבנן, יש להעיר על מנהג האומרים בנוסח ה"לשם יחוד" שקודם ספירת העומר: הנה אנחנו באים לקיים "מצות עשה" לספור ספירת העומר וכו'. ובאמת שבנוסח זה הם מכניסים עצמם למחלוקת הראשונים אם ספירת העומר בזמן הזה מן התורה או מדרבנן, ולפי מה שביארנו ספירת העומר בזמן הזה מדרבנן, ולכן הנוסח הנכון באמירת ה"לשם יחוד": הנה אנחנו באים לקיים "מצות" ספירת העומר לתקן שורש מצוה זו במקום עליון וכו'. ובנוסח הזה הוא יוצא ידי חובה לכל הדעות, כי אם העיקר שספירת העומר בזמן הזה מדרבנן, כוונתו באמרו "מצות", על מצוה דרבנן, ואם העיקר כמי שסובר ספירת העומר בזמן הזה מן התורה, כוונתו באמרו "מצות" על מצוה מן התורה. ואל דעות הוא יודע האמת הלכה כמי.
ספירת העומר – ג
רבותינו הראשונים נחלקו אם מצות ספירת העומר בזמן הזה נוהגת מן התורה או מדרבנן, יש אומרים שכיון שהתורה תלתה את מצות ספירת העומר בהבאת קרבן העומר, וכמו שנאמר (ויקרא כג טו): "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה", וכיון שבזמן הזה שאין בית המקדש עומד על תלו אין קרבן העומר נוהג, לפיכך גם מצות ספירת העומר בזמן הזה אינה אלא מדרבנן. בשיטה זו הלכו רוב רבותינו הראשונים, ומהם: התוספות (במנחות סו.), והרא"ש (סוף פרק ערבי פסחים), והרשב"א בתשובה (חלק א סוף סימן קכו), ועוד. וכתב הר"ן (בסוף פרק ערבי פסחים), שרוב המפרשים כתבו שספירת העומר בזמן הזה מדרבנן, כיון שאין הבאה ולא קרבן, וכמו שאמר אמימר (במנחות סו.) זכר למקדש בעלמא הוא. אבל הרמב"ם (בפרק ח מהלכות תמידין ומוספין) כתב, שמצות ספירת העומר מוטלת על כל איש בכל מקום ובכל זמן. ובשיטה זו הולך גם רבינו אבי העזרי, הראבי"ה, הובאו דבריו בטור (סימן תפט). וכיון שלדעת הרמב"ם וראבי"ה גם בזמן הזה מצות ספירת העומר נוהגת מן התורה, בודאי שצריך כל אחד להזהר למנות הספירה בכל יום, ולא לשכוח מלספור הספירה אפילו לילה אחד. ואף על פי כן העיקר להלכה כשיטת הראשונים שסוברים שספירת העומר בזמן הזה מדרבנן.
ספירת העומר – ב
בשעה ששלח השם יתברך את משה לגאול את ישראל, אמר לו (שמות ג, יב): "וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה". כלומר, שעיקר מטרת הוציאי אותם ממצרים, שהם עתידים לקבל את התורה על הר סיני לסוף חמשים יום שיצאו ממצרים. ורמז לו על זה באות נו"ן יתירה של "תעבדון", כלומר לסוף חמשים יום מיום צאתם מארץ מצרים יקבלו את התורה על הר סיני.
וכששמעו כן ישראל מפי משה רבינו ע"ה, היו מצפים וממתינים אימתי יבא יום החמשים שיקבלו את התורה מאת השם יתברך, והיו סופרים הימים מיום צאתם עד יום מעמד הר סיני. ועל זה אמר להם השם יתברך (ירמיה ב ב): "הלוך וקראת באזני ירושלים לאמר, כה אמר ה', זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה". ובשכר הספירה שספרו ישראל בכל יום עד יום מתן תורה, תיקן להם הקדוש ברוך הוא את מצות ספירת העומר, לספור בכל יום, החל ממוצאי יום טוב הראשון של פסח, עד ערב חג השבועות, וכמו שנאמר: שבעה שבועות תספר לך מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבועות.
נמצא שבעצם מצות ספירת העומר יש לימוד זכות על ישראל, רמז לצפייתם ליום קבלת התורה. ולכן צריך כל אחד ואחד להשתדל ולשים לבו שלא ישכח לספור ספירת העומר, ואפילו לילה אחד, שמלבד שאם שכח לספור לילה ויום, אפילו פעם אחת, אינו יכול להמשיך ולספור מכאן והלאה בברכה, וכמו שיבואר בהלכות הבאות, הרי הפסיד מצוה יקרה זו שיש בה משום לימוד זכות לכלל ישראל, וכאמור. ואם בכל השנה כולה צריך האדם להתפלל תפלותיו בצבור, ולא ביחיד, על אחת כמה וכמה בימים אלו, ישתדל בכל כחו להתפלל בצבור, כדי שגם אם הוא ישכח לספור ספירת העומר, הרי הצבור יזכירוהו.
ספירת העומר – א
נאמר בתורה (ויקרא כא, טו): "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה". וקיבלו חכמינו זכרונם לברכה (מנחות סה:) שפירוש "ממחרת השבת", הוא מחרת יום טוב הראשון של פסח, שהוא יום שבתון.
וכיצד היה סדר קצירת העומר בזמן שבית המקדש היה קיים, שלוחי בית דין היו יוצאים מערב יום טוב, ועושים אותו כריכות במחובר לקרקע, כדי שיהא נוח לקצור, וכל העיירות הסמוכות לשם מתכנסות לשם, כדי שיהא נקצר בעסק גדול, וכיון שחשיכה, אומר להם, בא השמש? אומרים לו: הן. בא השמש? אומרים לו: הן. מגל זו? אומרים לו: הן. מגל זו? אומרים לו: הן. קופה זו? אומרים לו: הן. קופה זו? אומרים לו: הן. ואם חל ליל ט"ז בניסן בשבת, אומר להם: שבת זו? אומרים לו: הן. שבת זו? אומרים לו: הן. אקצור? והם אומרים לו: קצור. אקצור? והם אומרים לו: קצור. שלשה פעמים על כל דבר ודבר, והם אומרים לו הן הן הן, וכל כך למה, מפני הביתוסים שהיו אומרים אין קצירת העומר במוצאי יום טוב. (מסכת מנחות פרק י משנה ג).
ברית מילה – יב
שאלה. "ליל שמירה" מהו?
תשובה. יש נוהגים להיות נעורים כל הלילה שלפני המילה ולעסוק בתורה אצל התינוק והיולדת, משום שבלילה זה צריכים הם שמירה יתירה. ועיקר השמירה היא מתחילת הלילה עד חצות. וכתב בסידור בית יעקב, שלימוד זה מסוגל להמשיך קדושה רבה על הנימול ולכל המתעסקים במצוה זו.
ובספר מטה משה כתב, שהשטן מכוין להזיק לנער ולמונעו ממצות מילה, לפי שקשה לו שישראל מקיימין המצוה שבזכותה ניצולין מדינה של גהינם. וסימן לדבר, "ואתה את בריתי תשמור", שבשעת הברית צריך שמירה ע"כ.
ובספר חמדת ישראל כתב, ששמע שאם יעשו סדר הנהוג בבית היולדת כל שמונת הימים, או לפחות ארבעה ימים קודם המילה, יהיה התינוק נאמן לאלוקיו, ולא יטמא את בריתו לעולם.
ברית מילה – יא
שאלה. "ברית יצחק" מהי?
תשובה. הלילה שלפני המילה נקרא "ליל שמירה" [וואכט נאכט] לאשכנזים, ולמנהג הספרדים "ברית יצחק", ונוהגים שאבי הבן עושה סעודה בלילה זה אצל התינוק והיולדת, ומזמינים את המוהל והסנדק ושאר קרובים ואוהבים. וטעם סעודה זו הוא כדי להרבות בכבוד המצוה העומדת להתקיים למחר.
ברית מילה – י
שאלה. אם עבר ומל את התינוק בלילה, מה דינו?
תשובה. אם עבר ומל בלילה נחלקו הפוסקים כיצד יש לנהוג, וארבע דעות נאמרו בדבר:
1.לא יצא, וצריך לחזור ולהטיף דם ברית.
2. לא יצא, ולא יועיל לו הטפת דם ברית.
3. יצא, ואין צריך הטפת דם ברית.
4. אם מלו בליל שמיני אין צריך להטיף דם ברית, ואם בשאר לילות צריך להטיף דם ברית.
ברית מילה – ט
שאלה. מדוע נוהגים לעשות המילה אחר תפילת שחרית?
בספר ערוך השלחן הביא הטעם, שתפילה תדירה היא בכל יום, ויש בה הרבה מצות, ציצית, תפילין, קריאת שמע ועוד, וכלל בידינו, תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם.
ועוד נתנו טעם לזה, שמצות קריאת שמע ותפילה זמנם עובר עד שלש או ארבע שעות מהיום, ולכן להם משפט הקדימה למצות מילה שזמנה כל היום.
ועוד יש ליתן טעם, כי במצות מילה נאמר "יום", ובמצות תפילה נאמר "בקר", שנאמר וישכם אברהם בבוקר (ומשם למדו חז"ל שאברהם תיקן תפלת שחרית), ולכן מקדימים תפילה למילה.
ועוד, שמצות מילה יש לה שהות, ופעמים שאחר המילה המוהל מתעכב לתקן הרטיה [התחבושת], או לחזור ולתקן ציצין המעכבין במילה וכו', וצריך לזה זמן רב ובפרט בזמן התלמוד, ולכן חוששים אנו שאם ימול קודם התפלה שמא יעבור זמן תפילה.
ועוד, משום שמצות המילה נעשית על כוס יין, ואסור לשתות יין לפני התפילה.
ברית מילה – ח
שאלה. כיון שמצות מילה כל היום, אם צריך להקדימה ככל שניתן?
תשובה. אף שכל היום כשר למילה, מכל מקום מצותה למול מיד בבקר, משום שזריזים מקדימים למצות, ולמדו כן ממה שנאמר אצל אברהם אבינו ע"ה: "וישכם" אברהם בבוקר, ונוהגים לעשות המילה אחר תפילת שחרית, ועל כל פנים צריך להקדים המילה לפני חצות היום.
וכן אמרו חז"ל, "וביום השמיני" מלמד שכל היום כשר למילה, אלא שזריזין מקדימין למצות שנאמר: "וישכם אברהם בבקר". וכתב בספר זכר דוד, הרי כולי עלמא יודעים גודל כוח טומאת הערלה וכמה מסוכן הוא הנער מהמקטרגים הסובבים אותו למנעו מהמילה, וכשם שאם חלה ח"ו ירוצו להעלות לו תרופות שיתרפא, ולמה לא ימהרו להסיר ממנו חולי הנפש דהיינו טומאת הערלה.
ברית מילה – ז
שאלה. מאימתי אפשר למול ביום השמיני?
תשובה. אין מלין אלא ביום, שנאמר: "וביום" השמיני ימול בשר ערלתו, ולכתחלה יש למול מזמן נץ החמה, ובדיעבד אם מל מעלות השחר יצא, ובשעת הדחק שאי אפשר למולו אחרי נץ החמה ותדחה מילתו ליום תשיעי או עשירי, מותר למולו מעלות השחר.
ברית מילה – ו
שאלה. תינוק שנולד בבין השמשות, אימתי מלים אותו?
תשובה. תינוק שנולד בבין השמשות (שהוא תוך שלש עשרה דקות וחצי זמניות משקיעת החמה), למשל בין שקיעת החמה של יום ראשון לצאת הכוכבים של ליל שני, מונים לו שמונה ימים מיום שני ומלין אותו ביום שני שלאחריו. [כל זה בימות החול, ובבין השמשות של ערב שבת יבואר להלן]. וגם אם יש לו ספק מתי נולד התינוק, אם קודם השקיעה או בבין השמשות, גם כן מלין אותו ביום שני שלאחריו. ובכל אופן שיש לו ספק במקרה כגון זה יעשה שאלת חכם.
ברית מילה – ה
שאלה. אימתי הוא זמן מצות ברית מילה?
תשובה. זמן מצות מילה הוא ביום השמיני ללידת התינוק, שנאמר: "ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר", וכן נאמר: "וביום השמיני ימול בשר ערלתו". וכל שהוא יום שמיני ללידתו מלים אותו, ואפילו אם לא עברו עדיין שבעה ימים מעת לעת משעה שנולד. כלומר, תינוק שנולד ביום ראשון סמוך לשקיעת החמה, מלין אותו ביום ראשון הבא, ואפילו מיד עם נץ החמה, אף על פי שלא עברו שבעה ימים מלאים מעת הלידה, שהרי נולד סמוך לשקיעה, אלא יכולים למולו בבקר מיד.
ואם לא מל התינוק ביום השמיני, ודחה הברית ליום תשיעי ועשירי וכו', ביטל מצות עשה, וכתב הרמב"ם: שהאדם כשעבר ולא מל את בנו וחס עליו ביום השמיני, עבר על מצות עשה גדולה וחמורה, כי אין בכל המצוות כמוה, ולא יתכן לו לעולם לשלם זאת המצוה.