ימי ספירת העומר, ימי דין הם, הנה רבי עקיבא השקיע כל כחו ואונו בתורה, והעמיד עשרים וארבעה אלף תלמידים, וכולם מתו מפסח ועד פרוס עצרת, כלומר עד יום ל"ד לעומר, (שהוא מחצית החודש, מלשון פרוסה), וכולם מתו במיתת אסכרה, שהיא מיתה הקשה מכולן, וכל זה משום שלא נהגו כבוד זה לזה. ומהו שלא נהגו כבוד זה לזה? שהיתה עיניהם צרה אלו באלו, ואם למשל היה אחד מהם מתמנה למשרה תורנית חשובה, היה חבירו מבזה אותו ואומר שאינו ראוי לאיצטלא זו… והיה נגרם מזה חילול ה' גדול. וחרה אף ה' בהם, והרגם. והיה העולם שמם, עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום, ושנאה להם. ואלו הם: רבי מאיר, ורבי יהודה, ורבי יוסי, ורבי שמעון, ורבי אלעזר בן שמוע. וביום ל"ג לעומר התחיל ללמדם תורה. אמר להם, בני, הראשונים לא מתו אלא לפי שהיתה עיניהם צרה אלו לאלו, תנו דעתכם שלא תעשו כמעשיהם. והם הם שהעמידו תורה אותה שעה, ומלאו כל ארץ ישראל תורה.
ומטעם זה דרש רבי עקיבא (יבמות סב:), למד תורה בילדותו ילמד תורה בזקנותו, היו לו תלמידים בילדותו יהיו לו תלמידים בזקנותו, שנאמר: "בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך" (קהלת יא ו). כי מי כמוהו נוכח לדעת שאין די במה שהעמיד תלמידים בילדותו, "כי אינך יודע אי זה יכשר הזה או זה ואם שניהם כאחד טובים" (שם).
ומפני אסון נורא זה, נהגו כל ישראל כמה מנהגי אבילות בימים אלו, כגון שלא לספר שערות הראש והזקן, מפסח ועד יום ל"ד לעומר בבוקר, וכן אין נושאים נשים עד יום ל"ד לעומר בבוקר.
נגישות
