קטן שהגדיל ונעשה בר מצוה בתוך ימי הספירה, אף על פי שספר ספירת העומר בימי קטנותו מידי יום ביומו, ולא החסיר אפילו יום אחד, אינו רשאי יותר לספור בברכה מיום שנעשה בר מצוה, אלא יספור מכאן והלאה בלי ברכה ודיו. [וטוב שמכאן והלאה יעמוד ליד החזן בשעת ספירת העומר, ויבקש ממנו שיכוין להוציאו ידי חובת ספירת העומר, ויעשה תנאי כי אם הוא חייב בספירת העומר הרי הוא יוצא ידי חובה בברכת החזן מדין שומע כעונה]. כי כל מה שספר בעודו קטן חשוב כאילו לא ספר כלל, לפי שבאותה שעה היה פטור מן המצות, ובפרט לדעת הראשונים שהובאו לעיל שמצות חינוך אינה על הקטן עצמו, אלא על אביו, נמצא שהקטן עצמו לא היה מחוייב מעולם במצות ספירת העומר, ודינו כמי ששכח לספור יום אחד שאינו רשאי להמשיך ולספור מכאן והלאה בברכה.
וכלל גדול הוא בידינו, שכל מצוה שהאדם עושה בשעה שהוא פטור ממנה, הרי זה כאילו לא עשאה כלל, וכמו שמצינו בגמרא (ראש השנה כח.) במי שאכל מצה בשעה שהיה נכפה (מחלת שטות), ואחר כך החלים ממנה, ועדיין הוא ליל פסח, חייב לחזור ולאכול מצה כשהוא בריא. ומה שאכל בשעה שהיה פטור מן המצוה חשוב כאילו לא קיים המצוה כלל.