ומכל מקום כיון שימים אלו הם ימי דין, אינו מן הנכון ללכת לטיולים בימים אלו, ולהכניס עצמו וילדיו בסכנה, אלא ישתדל כמה שיותר לנצל את זמנו לעסוק בתורה הקדושה, ובפרט ביום שלישי הבא עלינו לטובה, יום ו' באייר, שהוא יום פגרא, על כל אחד ואחד לנצל את זמנו ללכת לשמוע שיעורי תורה בבתי כנסיות ובתי מדרשות.
ועל זה המליצו את הפסוק בתהלים (פרק עה פסוק ג): "כי אקח מועד אני מישרים אשפוט". כי בשעה שהאדם בא לפני בית דין של מעלה, ושואלים אותו "הקבעת עתים לתורה"?, והוא אומר, טרוד הייתי בפרנסתי, ולא היה לי פנאי לעסוק בתורה, כי אם מעט מזעיר, אזי הולכים ובודקים את ימי השבתות והמועדים, האם בהם עסק בתורה, אם לאו, כי אם עסק בהם בתורה, אכן מצאנו ראיה לדבריו שכל מה שלא עסק בתורה בימות החול הוא משום שהיה טרוד בפרנסתו, אבל אם גם בשבתות ובימים טובים היה עסוק בקריאת עיתונים, ולא עסק בתורה, הרי זו ראיה כי גם בימות החול, אף אם לא היה עסוק בפרנסתו, לא היה יושב ועוסק בתורה. נמצא שעל ידי בחינת האדם בשבתות ומועדים, ניתן לשפוט את האדם ביושר על מדת עסקו בתורה.
תגית: ספירת העומר
ספירת העומר – יט
שלשת בעלי ברית אברהם, שהם, אבי הבן, הסנדק והמוהל, מותרים להסתפר בימי ספירת העומר, אם חלה אז ברית המילה, שיום טוב שלהם הוא. ואם עושים המילה מוקדם, ואין לו שהות להסתפר באותו היום, מותר לו להסתפר ביום שקודם לכן, לצורך מצות שמחת המילה, שיום טוב שלהם הוא.
ספירת העומר – יח
ולכן גם חתן וכלה, מותרים להכין את כל צרכי החופה, ובכלל זה צרכי מלבושיהם, בימים האלו של ימי הספירה, לצורך חתונתם שתיערך אחר ל"ד לעומר, בשונה מימי בין המצרים שאסור להכין צרכי החופה בתשעת הימים לצורך החתונה שאחר תשעה באב.
ספירת העומר – יז
ומותר להכנס לדירה חדשה בימי ספירת העומר, כגון שקיבל את מפתח הדירה בימי חול המועד, או לאחר מכן, ולא יכל להכנס לדירה קודם חג הפסח, שמותר לו להכנס אליה בימי הספירה.
וראיה לזה, שהרי מי שנזדמן לו פרי חדש בימי ספירת העומר, מותר לו לברך על הפרי ברכת שהחיינו, ואם היו ימים אלו ימים קשים, כמו ימי בין המצרים, היאך מותר לברך על הפרי ברכת שהחיינו וקיימנו והגיענו "לזמן הזה", ומזה מוכח שאין הימים אלו ימים חמורים כימי בין המצרים.
ספירת העומר – טז
ובאמת שמצד הדין, מי שלא קיים עדיין מצות פריה ורביה, רשאי לישא אשה אפילו בתוך שלשים יום לאבילות על אביו ואמו ממש, וכל שכן בימים אלו של ספירת העומר, שהיא אבילות קילא, שמצד הדין היה ראוי להתיר למי שלא קיים עדיין מצות פריה ורביה, לישא אשה, אבל כבר נהגו בכל קהלות הספרדים שאין נושאים נשים בימים אלו כלל, ואפילו לא קיים מצות פריה ורביה. ומכל מקום בשעת הדחק גדול, יש להתיר הנישואין בימי ספירת העומר, למי שלא קיים עדיין מצות פריה ורביה.
ספירת העומר – טו
ימי ספירת העומר, ימי דין הם, הנה רבי עקיבא השקיע כל כחו ואונו בתורה, והעמיד עשרים וארבעה אלף תלמידים, וכולם מתו מפסח ועד פרוס עצרת, כלומר עד יום ל"ד לעומר, (שהוא מחצית החודש, מלשון פרוסה), וכולם מתו במיתת אסכרה, שהיא מיתה הקשה מכולן, וכל זה משום שלא נהגו כבוד זה לזה. ומהו שלא נהגו כבוד זה לזה? שהיתה עיניהם צרה אלו באלו, ואם למשל היה אחד מהם מתמנה למשרה תורנית חשובה, היה חבירו מבזה אותו ואומר שאינו ראוי לאיצטלא זו… והיה נגרם מזה חילול ה' גדול. וחרה אף ה' בהם, והרגם. והיה העולם שמם, עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום, ושנאה להם. ואלו הם: רבי מאיר, ורבי יהודה, ורבי יוסי, ורבי שמעון, ורבי אלעזר בן שמוע. וביום ל"ג לעומר התחיל ללמדם תורה. אמר להם, בני, הראשונים לא מתו אלא לפי שהיתה עיניהם צרה אלו לאלו, תנו דעתכם שלא תעשו כמעשיהם. והם הם שהעמידו תורה אותה שעה, ומלאו כל ארץ ישראל תורה.
ומטעם זה דרש רבי עקיבא (יבמות סב:), למד תורה בילדותו ילמד תורה בזקנותו, היו לו תלמידים בילדותו יהיו לו תלמידים בזקנותו, שנאמר: "בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך" (קהלת יא ו). כי מי כמוהו נוכח לדעת שאין די במה שהעמיד תלמידים בילדותו, "כי אינך יודע אי זה יכשר הזה או זה ואם שניהם כאחד טובים" (שם).
ומפני אסון נורא זה, נהגו כל ישראל כמה מנהגי אבילות בימים אלו, כגון שלא לספר שערות הראש והזקן, מפסח ועד יום ל"ד לעומר בבוקר, וכן אין נושאים נשים עד יום ל"ד לעומר בבוקר.
ספירת העומר – יד
מצוה על כל אחד ואחד מישראל לספור את ספירת העומר בעצמו, שנאמר וספרתם לכם, בלשון רבים, שתהיה הספירה בפי כל אחד. ומכל מקום יכולים יחידי הקהל לצאת ידי חובה בברכת וספירת השליח צבור, מדין שומע כעונה. ולכן אף על פי שלכתחלה טוב שיברך ויספור בעצמו, אם שמע הספירה מהשליח צבור יצא ידי חובה. ובלבד שהשליח צבור יכוין להוציא אותו ידי חובה, והוא יתכוין לצאת בספירתו. ודין השומע שהוא כעונה, למדוהו רבותינו ז"ל (סוכה לח:), ממה שנאמר (מלכים ב כב טז), את כל דברי הספר אשר קרא מלך יהודה, וכי יאשיהו קראן, והלא שפן קראן, שנאמר (שם פסוק י) ויקראהו שפן לפני המלך, אלא מכאן לשומע כעונה.
והחילוק בין מצות ספירת העומר למצות ספירת שמיטין ויובלות, כמו שנאמר (ויקרא כה ח) "וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים", כי מצות ספירת העומר מוטלת על כל אחד ואחד, וכמו שנאמר "וספרתם לכם", בלשון רבים, שתהיה הספירה בפי כל אחד. (וכמו שאמרו כיוצא בזה (בסוכה מג.), ולקחתם לכם, שתהא לקיחה ביד כל אחד ואחד). מה שאין כן מצות ספירת שמיטין ויובלות, שנאמר בה "וספרת לך", בלשון יחיד, אינה מסורה אלא לבית דין הגדול בלבד, ביום ראש השנה. וכיצד היתה ספירה זו, קודם הספירה היו מברכים עליה ברכת המצות, כשם שאנו מברכים על ספירת העומר, ומונין את השנים ואת השמיטין, כשם שאנו מונים בעומר את הימים והשבועות. לדוגמא, בשנה הראשונה שאחר היובל, היו מונים "השנה שנה אחת ליובל", ובשנה השמינית ליובל, היו מונים "השנה שמונה שנים ליובל, שהם שמיטה אחת ושנה אחת", ואחר שסיימו למנות תשע וארבעים שנה, היו מקדשים את שנת החמישים בשביתת הארץ, ולקרוא דרור לכל העבדים והשפחות, וכל הקרקעות חוזרים לבעליהן.
ספירת העומר – יג
מי ששאל אותו חבירו אחר השקיעה, כמה היום לספירת העומר? ישיבנו: אתמול היה כך וכך לספירה, כי אם יאמר לו היום כך וכך לא יוכל לברך אחר כך על הספירה, שהרי אם מנה ולא בירך יצא, שאין הברכות מעכבות.
ואף על פי שמצות צריכות כוונה, והוא לא כיון לצאת ידי חובה במה שאמר לחבירו את מנין הימים של אותו יום, מכל מקום כיון שלדעת רוב הפוסקים ומרן השלחן ערוך ספירת העומר בזמן הזה מדרבנן, ובמצות דרבנן יש אומרים שאין מצות צריכות כוונה, לפיכך כיון שמנה כבר את מנין הימים של אותו יום, אף על פי שלא כיון לצאת בזה ידי חובה, יצא כבר ידי חובה לדעת אותם פוסקים, ואינו יכול שוב לחזור ולברך על ספירתו.
אמנם העיקר להלכה ולמעשה שגם במצות דרבנן "מצות צריכות כוונה", וצריך לכוין קודם שיעשה המצוה שהוא עושה אותה לשם מצוה לצאת בה ידי חובה. רק לענין דיעבד שכבר ספר ולא כיון לצאת ידי חובה, אנו חוששים לשיטת האומרים שבמצות דרבנן אין צריך כוונה, ואפילו לא כיון יצא ידי חובה, ואינו יכול לחזור ולברך.
ספירת העומר – יב
קטן שהגדיל ונעשה בר מצוה בתוך ימי הספירה, אף על פי שספר ספירת העומר בימי קטנותו מידי יום ביומו, ולא החסיר אפילו יום אחד, אינו רשאי יותר לספור בברכה מיום שנעשה בר מצוה, אלא יספור מכאן והלאה בלי ברכה ודיו. [וטוב שמכאן והלאה יעמוד ליד החזן בשעת ספירת העומר, ויבקש ממנו שיכוין להוציאו ידי חובת ספירת העומר, ויעשה תנאי כי אם הוא חייב בספירת העומר הרי הוא יוצא ידי חובה בברכת החזן מדין שומע כעונה]. כי כל מה שספר בעודו קטן חשוב כאילו לא ספר כלל, לפי שבאותה שעה היה פטור מן המצות, ובפרט לדעת הראשונים שהובאו לעיל שמצות חינוך אינה על הקטן עצמו, אלא על אביו, נמצא שהקטן עצמו לא היה מחוייב מעולם במצות ספירת העומר, ודינו כמי ששכח לספור יום אחד שאינו רשאי להמשיך ולספור מכאן והלאה בברכה.
וכלל גדול הוא בידינו, שכל מצוה שהאדם עושה בשעה שהוא פטור ממנה, הרי זה כאילו לא עשאה כלל, וכמו שמצינו בגמרא (ראש השנה כח.) במי שאכל מצה בשעה שהיה נכפה (מחלת שטות), ואחר כך החלים ממנה, ועדיין הוא ליל פסח, חייב לחזור ולאכול מצה כשהוא בריא. ומה שאכל בשעה שהיה פטור מן המצוה חשוב כאילו לא קיים המצוה כלל.
ספירת העומר – יא
כל זה כששכח לספור ספירת העומר לילה ויום, אבל אם נזכר באותו יום, יספור המנין של אותו יום, בלא ברכה, ושוב יוכל לספור בלילות שלאחר מכן בברכה. ומנהג נכון לספור העומר בכל יום בבית הכנסת בשחרית בלי ברכה, שאם יש מי ששכח לספור בלילה, יספור בשחרית בלי ברכה, ויועיל לו שמכאן ולהבא יוכל לספור בברכה.
ולכן אותם אנשים שבאים לבית הכנסת מליל שבת לליל שבת, ובמשך כל ימות החול אינם מתפללים כלל, ומברכים וסופרים העומר אחר תפלת ערבית של ליל שבת, ברכתם ברכה לבטלה לדעת מרן השלחן ערוך, שהרי לא ספרו העומר מידי לילה.
ספירת העומר – י
אם שכח לספור ספירת העומר אפילו לילה אחד, אינו רשאי לברך יותר על ספירת העומר, שנאמר, שבע שבתות "תמימות" תהיינה, היינו שלימות. וכל שהחסיר אפילו יום אחד אינו נקרא שלם. ולכן יקפיד וישגיח האדם על עצמו בכל לילה לראות שאכן ספר ספירת העומר כהלכתה.
ספירת העומר – ט
כבר ביארנו שלדעת רוב הפוסקים אין מצות ספירת העומר נוהגת בזמן הזה אלא מדרבנן, כי התורה תלתה את מצות ספירת העומר בקצירת והבאת קרבן העומר, והנפקא מינה בזה, אם רשאים לברך ולספור העומר בזמן "בין השמשות" שהוא ספק יום ספק לילה, שאם נאמר שמצות ספירת העומר מן התורה אף בזמן הזה, וכדעת הרמב"ם, אי אפשר לספור העומר בזמן בין השמשות, שספק דאורייתא לחומרא. אבל אם ננקוט כדעת רוב הפוסקים שספירת העומר בזמן הזה מדרבנן, רשאים לברך ולספור העומר בזמן בין השמשות, שספק דרבנן לקולא. ומרן בשלחן ערוך (סימן תפט סעיף ב) כתב: "והמדקדקים אינם סופרים עד צאת הכוכבים, וכן ראוי לעשות". ומדקדוק לשונו משמע שמעיקר הדין רשאים לספור העומר בזמן בין השמשות, כי אנו נוקטים יותר להלכה כדעת האומרים שספירת העומר בזמן הזה מדרבנן, רק שהמדקדקים ממתינים לזמן צאת הכוכבים, ושכן ראוי לעשות.
ובזה נרויח כי ישנם בתי כנסיות שמתפללים מנחה וערבית בסמיכות, ומסיימים תפלת ערבית בתוך זמן בין השמשות, ואם ילכו הקהל לבתיהם ולא יספרו העומר בבית הכנסת, קיים חשש שחלקם ישכחו לספור העומר בבתיהם, ועל פי דברי מרן השלחן ערוך מצאנו להם היתר שיברכו ויספרו על העומר בזמן בין השמשות עצמו, ויוצאים בזה ידי חובה.
ואף על פי כן, מה טוב ומה נעים, שאם יש בין הקהל תלמיד חכם, שיאמר להם כמה דברי תורה בין מנחה לערבית, מענינו של יום, עד צאת הכוכבים, וכשיגיע צאת הכוכבים יתפללו תפלת ערבית בזמנה, ויקראו קריאת שמע בזמנה, ולאחר מכן יספרו ספירת העומר כמנהג המדקדקין. ובזה הרויחו מצות תלמוד תורה שהיא שקולה כנגד כל המצות, ומצות ספירת העומר לאחר צאת הכוכבים. אך אם קשה להם לעשות כן, יתפללו מנחה וערבית בסמיכות, ומיד לאחר מכן יספרו ספירת העומר בברכה, וכנזכר לעיל.
ספירת העומר – ח
קטן שהגיע לחינוך, החובה מוטלת על אביו לחנכו במצות ספירת העומר, וכיון שאין הילד חייב במצות ספירת העומר אלא מדין חינוך, לכן אפילו שכח לספור יום אחד, ימשיך לספור מכאן והלאה בברכה, שסוף סוף מצות חינוך יש בדבר, להרגילו במצוה זו. וכמו שכתבו כיוצא בזה התוספות במסכת פסחים (דף פח. ד"ה שה לבית) בשם רבינו יצחק, שמאכילים לקטן מקרבן הפסח, אף על פי שלא נמנה עליו, כיון שהוא חינוך מצוה. ואף כאן, אף על פי שיש קצת איסור בדבר של ספק ברכה לבטלה לקטן, כיון שיש בזה משום מצות חינוך מותר. כי באמת אי אפשר שביום אחד, ביום הגיעו של הקטן למצות, יקבל על עצמו עול המצות כולן, אלא בעודו קטן מתחיל להתרגל לאט לאט בקיום המצות, ועל ידי זה כשיגיע ליום הבר – מצוה, ייקל עליו לקיים כל המצות כולן כדין. ולכן כבר בשעה שמתחיל הילד לדבר, אביו מתחיל ללמדו פסוקים עיקריים, כגון פסוק שמע ישראל, ופסוק תורה צוה לנו משה, וכן הלאה, וכשיגדל עוד מעט, קונה לו טלית קטן, ולאחר מכן מתחיל ללמדו משנה, וגמרא, והלכות, ומפקח עליו שלא יתחבר לחברים לא טובים, ועל זה אמר החכם מכל האדם (משלי כב ו): "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה".
ספירת העומר – ז
הנשים פטורות ממצות ספירת העומר, לפי שהיא מצות עשה שהזמן גרמא, וכל מצות עשה שהזמן גרמא הנשים פטורות ממנה. ואם תרצה לספור העומר, הרשות בידה, אך לא תברך על הספירה, שהרי אינה מצווה על מצוה זו, ואיך תאמר אשר קדשנו במצותיו "וציונו" על ספירת העומר, והיא אינה מצווה במצוה זו. ולדעת הרמב"ם בתשובה (ירושלים תרצ"ד סימן פד) איסור ברכה שאינה צריכה הוא איסור תורה. וכן דעת מרן השלחן ערוך (סימן רטו). ובשעה שאמר הקדוש ברוך הוא בסיני לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, נזדעזע כל העולם כולו (שבועות לט.). ולרוב חומרת האיסור של אזכרת שם שמים לבטלה, אומרים אנו "ספק ברכות להקל", אפילו נגד דעת מרן השלחן ערוך, אם חלקו עליו האחרונים וסבירא להו שאין לברך.
ספירת העומר – ו
אמרו בזוהר הקדוש פרשת אמור (דף צז ע"ב), שמי שאינו מקיים מצות ספירת העומר כהלכתה אינו נקרא טהור לקבל את התורה, בדומה לספירת שבעה נקיים של האשה, שרק לאחר שתספור שבעה נקיים תהיה טהורה לבעלה, כך שבעת השבועות שקודם מתן תורה, הם בבחינת ימי טהרה לעם ישראל, ועל ידי קיום מצות ספירת העומר האדם בא מוכן ומזומן לקבלת התורה. כי בכל שנה ושנה, אותה הארה של אותם הימים חוזרת ומתעוררת, וכפי גודל השגתו וקדושתו זוכה האדם לקבל התורה ביום מתן תורה.
לפיכך צריך כל אדם להכין את עצמו בימים אלו של ספירת העומר, להיות מוכן לקבל התורה, ובפרט ירגיל את עצמו במדות טובות, ועלית על כולנה – במדת הענוה, להשפיל את עצמו, שלא יהיה יהיר, כי השם יתברך אוהב את השפלים, ועל ידי זה יזכה לתורה, וכמו שאמרו בדרך רמז על דברי המשנה באבות (פרק א משנה א): "משה קיבל תורה מסיני", וקשה, וכי משה קיבל את התורה "מסיני", והלא לא קיבלה אלא מהשם יתברך, על הר סיני? וביארו על פי מה שאמרו רבותינו ז"ל במדרש בראשית רבה (פרשה צט הלכה א): בשעה שבא הקדוש ברוך הוא ליתן תורה בסיני, היו ההרים רצים ומדיינים אלו עם אלו, זה אומר עלי התורה ניתנת, וזה אומר עלי התורה ניתנת, תבור בא מבית אלים וכרמל מאספמיא. אמר להם הקדוש ברוך הוא: "למה תרצדון הרים גבנונים ההר חמד אלהים לשבתו אף ה' ישכון לנצח" (תהלים סח יז), למה תרצו דין עם סיני? כולכם בעלי מומים אצל סיני, נאמר כאן "גבנונים", ונאמר שם (ויקרא כא כ) "או גבן או דק". מכאן שכל המתיהר הרי הוא בעל מום. וכן אמרו בגמרא במסכת סוטה (דף ה.): "לעולם ילמד אדם ממדת קונו, שהרי הקדוש ברוך הוא הניח כל ההרים הרמים שבעולם, והשרה שכינתו על הר סיני, וכן הוא אומר, כי רם ה' ושפל יראה".
ספירת העומר – ה
כמו כן הנכון להשמיט מה שאומרים בנוסח הלשם יחוד: "כמו שכתוב בתורה וספרתם לכם ממחרת השבת שבע שבתות תמימות תהיינה", וביותר יש להקפיד בזה בלילה האחרון של ספירת העומר, שאם יזכיר "שבע שבתות תמימות", כאילו ספר העומר, ויש לחשוש פן לא יוכל לברך עוד על ספירת העומר. ולכן מהנכון להשמיט נוסח זה מהלשם יחוד לגמרי.
ספירת העומר – ד
כיון שאנו נוקטים להלכה שספירת העומר בזמן הזה מדרבנן, יש להעיר על מנהג האומרים בנוסח ה"לשם יחוד" שקודם ספירת העומר: הנה אנחנו באים לקיים "מצות עשה" לספור ספירת העומר וכו'. ובאמת שבנוסח זה הם מכניסים עצמם למחלוקת הראשונים אם ספירת העומר בזמן הזה מן התורה או מדרבנן, ולפי מה שביארנו ספירת העומר בזמן הזה מדרבנן, ולכן הנוסח הנכון באמירת ה"לשם יחוד": הנה אנחנו באים לקיים "מצות" ספירת העומר לתקן שורש מצוה זו במקום עליון וכו'. ובנוסח הזה הוא יוצא ידי חובה לכל הדעות, כי אם העיקר שספירת העומר בזמן הזה מדרבנן, כוונתו באמרו "מצות", על מצוה דרבנן, ואם העיקר כמי שסובר ספירת העומר בזמן הזה מן התורה, כוונתו באמרו "מצות" על מצוה מן התורה. ואל דעות הוא יודע האמת הלכה כמי.
ספירת העומר – ג
רבותינו הראשונים נחלקו אם מצות ספירת העומר בזמן הזה נוהגת מן התורה או מדרבנן, יש אומרים שכיון שהתורה תלתה את מצות ספירת העומר בהבאת קרבן העומר, וכמו שנאמר (ויקרא כג טו): "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה", וכיון שבזמן הזה שאין בית המקדש עומד על תלו אין קרבן העומר נוהג, לפיכך גם מצות ספירת העומר בזמן הזה אינה אלא מדרבנן. בשיטה זו הלכו רוב רבותינו הראשונים, ומהם: התוספות (במנחות סו.), והרא"ש (סוף פרק ערבי פסחים), והרשב"א בתשובה (חלק א סוף סימן קכו), ועוד. וכתב הר"ן (בסוף פרק ערבי פסחים), שרוב המפרשים כתבו שספירת העומר בזמן הזה מדרבנן, כיון שאין הבאה ולא קרבן, וכמו שאמר אמימר (במנחות סו.) זכר למקדש בעלמא הוא. אבל הרמב"ם (בפרק ח מהלכות תמידין ומוספין) כתב, שמצות ספירת העומר מוטלת על כל איש בכל מקום ובכל זמן. ובשיטה זו הולך גם רבינו אבי העזרי, הראבי"ה, הובאו דבריו בטור (סימן תפט). וכיון שלדעת הרמב"ם וראבי"ה גם בזמן הזה מצות ספירת העומר נוהגת מן התורה, בודאי שצריך כל אחד להזהר למנות הספירה בכל יום, ולא לשכוח מלספור הספירה אפילו לילה אחד. ואף על פי כן העיקר להלכה כשיטת הראשונים שסוברים שספירת העומר בזמן הזה מדרבנן.
ספירת העומר – ב
בשעה ששלח השם יתברך את משה לגאול את ישראל, אמר לו (שמות ג, יב): "וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה". כלומר, שעיקר מטרת הוציאי אותם ממצרים, שהם עתידים לקבל את התורה על הר סיני לסוף חמשים יום שיצאו ממצרים. ורמז לו על זה באות נו"ן יתירה של "תעבדון", כלומר לסוף חמשים יום מיום צאתם מארץ מצרים יקבלו את התורה על הר סיני.
וכששמעו כן ישראל מפי משה רבינו ע"ה, היו מצפים וממתינים אימתי יבא יום החמשים שיקבלו את התורה מאת השם יתברך, והיו סופרים הימים מיום צאתם עד יום מעמד הר סיני. ועל זה אמר להם השם יתברך (ירמיה ב ב): "הלוך וקראת באזני ירושלים לאמר, כה אמר ה', זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה". ובשכר הספירה שספרו ישראל בכל יום עד יום מתן תורה, תיקן להם הקדוש ברוך הוא את מצות ספירת העומר, לספור בכל יום, החל ממוצאי יום טוב הראשון של פסח, עד ערב חג השבועות, וכמו שנאמר: שבעה שבועות תספר לך מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבועות.
נמצא שבעצם מצות ספירת העומר יש לימוד זכות על ישראל, רמז לצפייתם ליום קבלת התורה. ולכן צריך כל אחד ואחד להשתדל ולשים לבו שלא ישכח לספור ספירת העומר, ואפילו לילה אחד, שמלבד שאם שכח לספור לילה ויום, אפילו פעם אחת, אינו יכול להמשיך ולספור מכאן והלאה בברכה, וכמו שיבואר בהלכות הבאות, הרי הפסיד מצוה יקרה זו שיש בה משום לימוד זכות לכלל ישראל, וכאמור. ואם בכל השנה כולה צריך האדם להתפלל תפלותיו בצבור, ולא ביחיד, על אחת כמה וכמה בימים אלו, ישתדל בכל כחו להתפלל בצבור, כדי שגם אם הוא ישכח לספור ספירת העומר, הרי הצבור יזכירוהו.
ספירת העומר – א
נאמר בתורה (ויקרא כא, טו): "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה". וקיבלו חכמינו זכרונם לברכה (מנחות סה:) שפירוש "ממחרת השבת", הוא מחרת יום טוב הראשון של פסח, שהוא יום שבתון.
וכיצד היה סדר קצירת העומר בזמן שבית המקדש היה קיים, שלוחי בית דין היו יוצאים מערב יום טוב, ועושים אותו כריכות במחובר לקרקע, כדי שיהא נוח לקצור, וכל העיירות הסמוכות לשם מתכנסות לשם, כדי שיהא נקצר בעסק גדול, וכיון שחשיכה, אומר להם, בא השמש? אומרים לו: הן. בא השמש? אומרים לו: הן. מגל זו? אומרים לו: הן. מגל זו? אומרים לו: הן. קופה זו? אומרים לו: הן. קופה זו? אומרים לו: הן. ואם חל ליל ט"ז בניסן בשבת, אומר להם: שבת זו? אומרים לו: הן. שבת זו? אומרים לו: הן. אקצור? והם אומרים לו: קצור. אקצור? והם אומרים לו: קצור. שלשה פעמים על כל דבר ודבר, והם אומרים לו הן הן הן, וכל כך למה, מפני הביתוסים שהיו אומרים אין קצירת העומר במוצאי יום טוב. (מסכת מנחות פרק י משנה ג).