יהדות, הלכה ואמונה
שאלה: אם נגעה גבינה בבשר תוך כדי מליחתו, אם מותר לאכלם או ליהנות מהם.
תשובה: "המליח" הרי הוא כרותח, כלומר דבר שהוא מלוח כל צרכו, כגון בשר שמלחו אותו כדת להפליט ממנו את דמו, הרי הוא כרותח באותה שעה, ואם נגעה גבינה בחתיכת הבשר באותה שעה, נאסרו הבשר והגבינה באכילה, לפי שיעור בליעתן זה מזה. ומכל מקום אין המליח כרותח אלא מדרבנן, ואין דינו כבישול ממש, ולכן אין לאסור באופן הזה הבשר והגבינה אלא מדרבנן, באכילה בלבד, אבל בהנאה מותר.
שאלה: הכובש בשר בחלב, אם מותר לאכלם או ליהנות מהם.
תשובה: ה"כבוש" הרי הוא כמבושל, ומכל מקום אינו כמבושל ממש, ואין איסורו אלא מדרבנן, ולכן בשר שנכבש בתוך חלב במשך עשרים וארבע שעות, אף על פי שאסור לאכול את הבשר או את החלב, משום שהכבוש הרי הוא כמבושל, והוא נותן טעם במה שנכבש בתוכו, מכל מקום מותר למכור את התערובת לגוי, או ליתנה לפני כלבו, כיון שהיא מותרת בהנאה.
שאלה: מי שטעה ובישל חלב בקדרה בשרית, או להיפך, מה דין התבשיל והקדרה.
תשובה: מי שטעה ובישל חלב בקדירה בשרית, צריך לשער בחלב הנמצא בקדרה שיש בו פי ששים כנגד הקדירה עצמה, כי אם יש בחלב פי ששים כנגד הקדרה, אנו תולים לומר שטעם הבשר הבלוע בקדרה שנפלט לחלב מתבטל בחלב. במה דברים אמורים, כשבישל החלב בתוך עשרים וארבע שעות מבישול הבשר בקדירה, שאז הטעם הבלוע בקדירה מהבשר נותן טעם לשבח בתבשיל, ואוסר אותו אם אין ששים כנגדו, אבל אם עברו עשרים וארבע שעות מבישול הבשר בקדירה, וטעה ובישל בה חלב, התבשיל מותר באכילה, לפי שהטעם הבלוע בקדירה נותן טעם לפגם בתבשיל, ונותן טעם לפגם מותר. אבל הקדירה עצמה צריכה הכשר כדת, כלומר שיגעילנה בדוד מים רותחים. והוא הדין בכל זה להיפך, אם בישל בשר בקדירה חלבית.
ויש לבאר, שכל עוד היה הבשר חם חום שהיד סולדת בו (כארבעים מעלות צלסיוז) בקדירה, אין להחשיב זמן זה בכלל העשרים וארבע שעות, שמכיון שעדיין הוא חם בחום שהיד סולדת בו, הרי זה מבליע ומפליט בקדירה. ורק משעה שנצטנן הבשר קצת עד שאין היד סולדת בו, מונין המעת לעת מאותה שעה, שכל שאין הקדירה בת יומה מתשמיש חם שהיד סולדת בו, אף על פי שהיא עדיין בת יומה משעה שהורק ממנה הבשר כשהוא צונן, נחשבת כאינה בת יומה, כיון שהבשר היה כבר צונן ואינו מבליע לקדירה כלל.
שאלה: בשר בחלב שנתערבו בצונן ולא נתבשלו יחד, אם מותר ליהנות מהם.
תשובה: לא אסרה תורה ליהנות מבשר וחלב אלא דוקא כשבישל אותם יחד, שכן למדנו ממה שהוציאה התורה איסור "הנאה" מבשר בחלב בלשון "בישול", לומר לך שאינו אסור מן התורה בהנאה אלא בדרך בישול, אבל אם נתערבו זה בזה בצונן, ולא נתבשלו יחד, אף על פי שאסור לאכלם מגזירת חכמים, לא אסרו אותם חכמים אלא באכילה ולא בהנאה.
שאלה: מהו איסור "הנאה" מבשר בחלב.
תשובה: כבר הזכרנו בהלכות הקודמות שהתורה אסרה "ליהנות" מבשר וחלב שנתבשלו ביחד. וניתן דוגמא לזה, כגון בשר שנתבשל בחלב ואפילו בשוגג, ואין בחלב פי ששים כנגד הבשר, הרי זה נאסר בהנאה, ואסור ליתנו במתנה לגוי, ואפילו אינו מכירו כלל, וכל שכן שאסור למוכרו לגוי, שנהנה מהמעות שקיבל בעד הבשר וחלב. וכן אסור ליתנו לפני הכלב, ואפילו כלב של הפקר, שאין לו הנאה ממנו. וכן אסור להשליכו לים, שהדגים יאכלוהו. אלא ישליך את התבשיל בבית הכסא, וזו היא קבורתו.
שאלה: אם מותר להשתמש במדיח כלים חשמלי לצורך נקוי כלי בשר וכלי חלב "ביחד".
תשובה: יש אומרים שמותר להשתמש במדיח כלים לכלים שהשתמש בהם בשר ולכלים שהשתמש בהם חלב, ואפילו ביחד, וטעמם על פי מה שפסק מרן בשלחן ערוך יורה (סימן צה סעיף ד): "יראה לי שאם נתנו אפר במים חמים שביורה חולבת קודם שהניחו קדרות הבשר בתוכה, אף על פי שהשומן דבוק בהן, מותר, שעל ידי האפר הוא נותן טעם לפגם". ולפי זה אף במדיח כלים, הואיל והמים החמים הזורמים מן המכונה על גבי הכלים, מעורב בהם סבון ושאר חומרי ניקוי חריפים, ונותנים טעם לפגם, מותר להדיח בהם כלי בשר עם כלי חלב, הואיל והלכה רווחת שנותן טעם לפגם מותר. אמנם יש אומרים שאין להתיר להדיח כלי בשר עם כלי חלב ביחד, מכמה טעמים שאין המקום כאן לפורטם.
ולהלכה למעשה נראה, שמעיקר הדין מותר להשתמש במדיח כלים לכלי בשר וכלי חלב, ואפילו ביחד, ומהיות טוב אם אפשר לו יש להדיח כלי בשר לחוד וכלי חלב לחוד בזה אחר זה.
ומכל מקום יש לבאר, שכל ההיתר בזה הוא דוקא באופן שאין שם חתיכות של מאכל גדולות, כי אם יש שם חתיכות גדולות, יש לחשוש שאין כל החתיכה נפגמת מהסבון שנכנס אל המדיח כלים, ואותה חתיכה חוזרת ואוסרת את כלי החלב הנמצאים שם.
שאלה: אם מותר לבשל מוצר חלבי לצורך בדיקה אם יש בו שומן מן החי וכדומה?
תשובה: אדם שעובד במעבדה כימית, מותר לו לבדוק על ידי בישול באש במעבדה שלו, חמאה או שוקולד תוצרת חוץ לארץ, אם יש בהם תערובת שומן מן החי בחלב, ואין לחשוש שאולי הוא מבשל באותה העת בשר בחלב, מפני שאף אם יש תערובת כזאת, היא כבר מבושלת יפה ביחד קודם לכן, ואין בישול אחר בישול, ועוד שהוא אינו מתכוין לבשל בשר בחלב, רק לבדוק המרכיבים הנמצאים באותו מוצר, וספק הוא אם ישנה תערובת כזאת, או לא, וכלל גדול בידינו שכל שאינו מתכוין למלאכת האיסור, וספק אם יש שם איסור, מותר.
שאלה: האם אסור לבשל בשר בחלב גם כשאין בכוונתו לאכול מהתבשיל?
תשובה: בהלכות הקודמות נתבאר שאסור לבשל בשר בחלב, ואפילו אין בכוונתו לאכול ממנו, אלא עצם בישול בשר בחלב אסור. וניתן דוגמא לזה, כגון שהציעו לו משרה להיות טבח בבית מלון או שגרירות של גוים, ומבשלים שם בשר בחלב, כגון מרק בשר עם חמאה, שאסור לו לקבל משרה זו, כי בעצם הבישול של הבשר עם החלב הוא עובר בלאו מן התורה. והלכה פסוקה היא שחייב אדם להוציא כל ממונו ולא יעבור על לאו אחד מן התורה, (מה שאין כן במצות עשה שאינו חייב להוציא אלא עד חומש מממונו על מנת לקיימה), וכל שכן שלא יעבור על לאו מן התורה למטרת ריוח.
מסופר על הגאון רבי יהונתן אייבשיץ, שדרכו היתה כשהיה נפנה בבית הכבוד, לקחת עמו ספר טבע וכיוצא ולקרוא בו, כחס על זמנו. פעם אחת עמד הרב על דברי הכתוב שהסמיך מצות בכורים לאיסור בשר בחלב, וכמו שנאמר (שמות כג יט) ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך לא תבשל גדי בחלב אמו, ומה ענין מצות בכורים לאיסור בשר בחלב. ולא מצא תירוץ לקושיתו. והנה פעם אחת בהיותו בבית הכסא ראה באחד מספרי הטבע, כי הרוצה להקדים את הבשלת הפירות באילן, ישקה אותו בבשר שנתבשל עם חלב, ועל ידי זה יבשילו הפירות במהירות. ומיד עלה ברעיונו לפרש דברי הכתוב הנ"ל, שבא לומר, שאף אם ירצה האדם לבשל בשר בחלב על מנת להשקות בו את האילן, כדי שיבשילו פירותיו מהר, ויוכל להביא ממנו בכורים, אסור לעשות כן. ומספרים שבשעה שאמרו חידוש זה בפני אחד האדמורי"ם, אמר על זה, כי הוא חידוש יפה, אך עולה ממנו ריח של בית הכבוד…
שאלה: האם איסור בשר בחלב הוא דוקא ב"גדי", ואם הוא דוקא בחלב "אמו"?
תשובה: מה שאמרה התורה לא תבשל "גדי" בחלב אמו, לאו דוקא גדי, אלא הוא הדין לכל בשר "בהמה" שאסור לבשלו בחלב, וכן לאכלם, ואסור ליהנות מהם. כי לשון "גדי" כולל כל מיני בשר בהמה, לבד ממקום שפירשה התורה בפירוש אחרת, כגון מה שאמרה (בראשית לח יז) "אנכי אשלח גדי עזים מן הצאן", משמע שדוקא שם שפירטה התורה "גדי עזים" אין הכוונה לכל בהמה, אבל במקום שסתמה התורה דבריה לומר "גדי" הוא כולל כל מיני בהמה. וכן מה שאמרה תורה בחלב "אמו", לאו דוקא חלב אמו, אלא הוא הדין לכל חלב בהמה שאסור לבשלו עם בשר, וכן לאכלם, וליהנות מהם.
שאלה: מהו מקור הדין של איסור "בשר וחלב", ומהו טעם האיסור?
תשובה: נאמר בתורה "לא תבשל גדי בחלב אמו", ונזכר איסור זה בתורה שלש פעמים. (שמות כג יט, שם לד כו, דברים יד כא). ודרשו רבותינו ז"ל (חולין קטו:) את שלשת הפסוקים, אחד לאיסור אכילה, ואחד לאיסור הנאה, ואחד לאיסור בישול. והוציאה התורה את איסור אכילת בשר בחלב ואת איסור הנאת בשר בחלב, בלשון "בישול", לומר לך שאין בשר בחלב אסור מן התורה באכילה ובהנאה אלא כשהוא דרך בישול, אבל מדרבנן אסור בכל ענין באכילה. ופרטי הדינים בזה יבוארו בהלכות הבאות.
וכתב מרן רבינו יוסף קארו בספרו כסף משנה על היד החזקה (בפרק א מהלכות טומאת מת הלכה ב), שהטעם שאסרה תורה לבשל בשר בחלב, כדי שלא יבוא לאכול ממנו. ומדבריו מתבאר שמצינו שהתורה אסרה דברים מסויימים מטעם גזירה שמא יכשל בדבר אחר. ובאמת שכיוצא בזה מצינו להרמב"ם בספרו היד החזקה (סוף הלכות דעות) שכתב, שהטעם שהקפידה תורה על איסור נטירה, שכל זמן שהוא נוטר את הדבר וזוכר מה עשה לו חבירו, שמא יבא לנקום, לפיכך הקפידה תורה על הנטירה, עד שימחה העון מלבו ולא יזכרנו כלל. וכיוצא בזה כתב הרשב"ם במסכת בבא בתרא (דף פט:) בד"ה שישהה, שהטעם שאסרה התורה להשהות משקולת או מאזנים חסירים או יתירים בתוך ביתו, גזרה שמא ימדוד בהם ונמצא גוזל את חבירו. והר"ן (ריש מסכת פסחים) כתב, שהטעם שאסרה תורה חמץ בבל יראה ובל ימצא, שמא יבוא לאכול ממנו, וחמור איסור אכילת חמץ שהוא בעונש כרת ח"ו. עיין שם. נמצא שיש לנו כמה דוגמאות שאסרה תורה דברים מסויימים משום גזירה שלא יכשל בדבר אחר
