ספירת העומר – כ

ומכל מקום כיון שימים אלו הם ימי דין, אינו מן הנכון ללכת לטיולים בימים אלו, ולהכניס עצמו וילדיו בסכנה, אלא ישתדל כמה שיותר לנצל את זמנו לעסוק בתורה הקדושה, ובפרט ביום שלישי הבא עלינו לטובה, יום ו' באייר, שהוא יום פגרא, על כל אחד ואחד לנצל את זמנו ללכת לשמוע שיעורי תורה בבתי כנסיות ובתי מדרשות.
ועל זה המליצו את הפסוק בתהלים (פרק עה פסוק ג): "כי אקח מועד אני מישרים אשפוט". כי בשעה שהאדם בא לפני בית דין של מעלה, ושואלים אותו "הקבעת עתים לתורה"?, והוא אומר, טרוד הייתי בפרנסתי, ולא היה לי פנאי לעסוק בתורה, כי אם מעט מזעיר, אזי הולכים ובודקים את ימי השבתות והמועדים, האם בהם עסק בתורה, אם לאו, כי אם עסק בהם בתורה, אכן מצאנו ראיה לדבריו שכל מה שלא עסק בתורה בימות החול הוא משום שהיה טרוד בפרנסתו, אבל אם גם בשבתות ובימים טובים היה עסוק בקריאת עיתונים, ולא עסק בתורה, הרי זו ראיה כי גם בימות החול, אף אם לא היה עסוק בפרנסתו, לא היה יושב ועוסק בתורה. נמצא שעל ידי בחינת האדם בשבתות ומועדים, ניתן לשפוט את האדם ביושר על מדת עסקו בתורה.

ספירת העומר – יט

שלשת בעלי ברית אברהם, שהם, אבי הבן, הסנדק והמוהל, מותרים להסתפר בימי ספירת העומר, אם חלה אז ברית המילה, שיום טוב שלהם הוא. ואם עושים המילה מוקדם, ואין לו שהות להסתפר באותו היום, מותר לו להסתפר ביום שקודם לכן, לצורך מצות שמחת המילה, שיום טוב שלהם הוא.

ספירת העומר – יח

ולכן גם חתן וכלה, מותרים להכין את כל צרכי החופה, ובכלל זה צרכי מלבושיהם, בימים האלו של ימי הספירה, לצורך חתונתם שתיערך אחר ל"ד לעומר, בשונה מימי בין המצרים שאסור להכין צרכי החופה בתשעת הימים לצורך החתונה שאחר תשעה באב.

ספירת העומר – יז

ומותר להכנס לדירה חדשה בימי ספירת העומר, כגון שקיבל את מפתח הדירה בימי חול המועד, או לאחר מכן, ולא יכל להכנס לדירה קודם חג הפסח, שמותר לו להכנס אליה בימי הספירה.
וראיה לזה, שהרי מי שנזדמן לו פרי חדש בימי ספירת העומר, מותר לו לברך על הפרי ברכת שהחיינו, ואם היו ימים אלו ימים קשים, כמו ימי בין המצרים, היאך מותר לברך על הפרי ברכת שהחיינו וקיימנו והגיענו "לזמן הזה", ומזה מוכח שאין הימים אלו ימים חמורים כימי בין המצרים.

ספירת העומר – טז

ובאמת שמצד הדין, מי שלא קיים עדיין מצות פריה ורביה, רשאי לישא אשה אפילו בתוך שלשים יום לאבילות על אביו ואמו ממש, וכל שכן בימים אלו של ספירת העומר, שהיא אבילות קילא, שמצד הדין היה ראוי להתיר למי שלא קיים עדיין מצות פריה ורביה, לישא אשה, אבל כבר נהגו בכל קהלות הספרדים שאין נושאים נשים בימים אלו כלל, ואפילו לא קיים מצות פריה ורביה. ומכל מקום בשעת הדחק גדול, יש להתיר הנישואין בימי ספירת העומר, למי שלא קיים עדיין מצות פריה ורביה.

ספירת העומר – טו

ימי ספירת העומר, ימי דין הם, הנה רבי עקיבא השקיע כל כחו ואונו בתורה, והעמיד עשרים וארבעה אלף תלמידים, וכולם מתו מפסח ועד פרוס עצרת, כלומר עד יום ל"ד לעומר, (שהוא מחצית החודש, מלשון פרוסה), וכולם מתו במיתת אסכרה, שהיא מיתה הקשה מכולן, וכל זה משום שלא נהגו כבוד זה לזה. ומהו שלא נהגו כבוד זה לזה? שהיתה עיניהם צרה אלו באלו, ואם למשל היה אחד מהם מתמנה למשרה תורנית חשובה, היה חבירו מבזה אותו ואומר שאינו ראוי לאיצטלא זו… והיה נגרם מזה חילול ה' גדול. וחרה אף ה' בהם, והרגם. והיה העולם שמם, עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום, ושנאה להם. ואלו הם: רבי מאיר, ורבי יהודה, ורבי יוסי, ורבי שמעון, ורבי אלעזר בן שמוע. וביום ל"ג לעומר התחיל ללמדם תורה. אמר להם, בני, הראשונים לא מתו אלא לפי שהיתה עיניהם צרה אלו לאלו, תנו דעתכם שלא תעשו כמעשיהם. והם הם שהעמידו תורה אותה שעה, ומלאו כל ארץ ישראל תורה.
ומטעם זה דרש רבי עקיבא (יבמות סב:), למד תורה בילדותו ילמד תורה בזקנותו, היו לו תלמידים בילדותו יהיו לו תלמידים בזקנותו, שנאמר: "בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך" (קהלת יא ו). כי מי כמוהו נוכח לדעת שאין די במה שהעמיד תלמידים בילדותו, "כי אינך יודע אי זה יכשר הזה או זה ואם שניהם כאחד טובים" (שם).
ומפני אסון נורא זה, נהגו כל ישראל כמה מנהגי אבילות בימים אלו, כגון שלא לספר שערות הראש והזקן, מפסח ועד יום ל"ד לעומר בבוקר, וכן אין נושאים נשים עד יום ל"ד לעומר בבוקר.

ספירת העומר – יד

מצוה על כל אחד ואחד מישראל לספור את ספירת העומר בעצמו, שנאמר וספרתם לכם, בלשון רבים, שתהיה הספירה בפי כל אחד. ומכל מקום יכולים יחידי הקהל לצאת ידי חובה בברכת וספירת השליח צבור, מדין שומע כעונה. ולכן אף על פי שלכתחלה טוב שיברך ויספור בעצמו, אם שמע הספירה מהשליח צבור יצא ידי חובה. ובלבד שהשליח צבור יכוין להוציא אותו ידי חובה, והוא יתכוין לצאת בספירתו. ודין השומע שהוא כעונה, למדוהו רבותינו ז"ל (סוכה לח:), ממה שנאמר (מלכים ב כב טז), את כל דברי הספר אשר קרא מלך יהודה, וכי יאשיהו קראן, והלא שפן קראן, שנאמר (שם פסוק י) ויקראהו שפן לפני המלך, אלא מכאן לשומע כעונה.
והחילוק בין מצות ספירת העומר למצות ספירת שמיטין ויובלות, כמו שנאמר (ויקרא כה ח) "וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים", כי מצות ספירת העומר מוטלת על כל אחד ואחד, וכמו שנאמר "וספרתם לכם", בלשון רבים, שתהיה הספירה בפי כל אחד. (וכמו שאמרו כיוצא בזה (בסוכה מג.), ולקחתם לכם, שתהא לקיחה ביד כל אחד ואחד). מה שאין כן מצות ספירת שמיטין ויובלות, שנאמר בה "וספרת לך", בלשון יחיד, אינה מסורה אלא לבית דין הגדול בלבד, ביום ראש השנה. וכיצד היתה ספירה זו, קודם הספירה היו מברכים עליה ברכת המצות, כשם שאנו מברכים על ספירת העומר, ומונין את השנים ואת השמיטין, כשם שאנו מונים בעומר את הימים והשבועות. לדוגמא, בשנה הראשונה שאחר היובל, היו מונים "השנה שנה אחת ליובל", ובשנה השמינית ליובל, היו מונים "השנה שמונה שנים ליובל, שהם שמיטה אחת ושנה אחת", ואחר שסיימו למנות תשע וארבעים שנה, היו מקדשים את שנת החמישים בשביתת הארץ, ולקרוא דרור לכל העבדים והשפחות, וכל הקרקעות חוזרים לבעליהן.

ספירת העומר – יג

מי ששאל אותו חבירו אחר השקיעה, כמה היום לספירת העומר? ישיבנו: אתמול היה כך וכך לספירה, כי אם יאמר לו היום כך וכך לא יוכל לברך אחר כך על הספירה, שהרי אם מנה ולא בירך יצא, שאין הברכות מעכבות.
ואף על פי שמצות צריכות כוונה, והוא לא כיון לצאת ידי חובה במה שאמר לחבירו את מנין הימים של אותו יום, מכל מקום כיון שלדעת רוב הפוסקים ומרן השלחן ערוך ספירת העומר בזמן הזה מדרבנן, ובמצות דרבנן יש אומרים שאין מצות צריכות כוונה, לפיכך כיון שמנה כבר את מנין הימים של אותו יום, אף על פי שלא כיון לצאת בזה ידי חובה, יצא כבר ידי חובה לדעת אותם פוסקים, ואינו יכול שוב לחזור ולברך על ספירתו.
אמנם העיקר להלכה ולמעשה שגם במצות דרבנן "מצות צריכות כוונה", וצריך לכוין קודם שיעשה המצוה שהוא עושה אותה לשם מצוה לצאת בה ידי חובה. רק לענין דיעבד שכבר ספר ולא כיון לצאת ידי חובה, אנו חוששים לשיטת האומרים שבמצות דרבנן אין צריך כוונה, ואפילו לא כיון יצא ידי חובה, ואינו יכול לחזור ולברך.

ספירת העומר – יב

קטן שהגדיל ונעשה בר מצוה בתוך ימי הספירה, אף על פי שספר ספירת העומר בימי קטנותו מידי יום ביומו, ולא החסיר אפילו יום אחד, אינו רשאי יותר לספור בברכה מיום שנעשה בר מצוה, אלא יספור מכאן והלאה בלי ברכה ודיו. [וטוב שמכאן והלאה יעמוד ליד החזן בשעת ספירת העומר, ויבקש ממנו שיכוין להוציאו ידי חובת ספירת העומר, ויעשה תנאי כי אם הוא חייב בספירת העומר הרי הוא יוצא ידי חובה בברכת החזן מדין שומע כעונה]. כי כל מה שספר בעודו קטן חשוב כאילו לא ספר כלל, לפי שבאותה שעה היה פטור מן המצות, ובפרט לדעת הראשונים שהובאו לעיל שמצות חינוך אינה על הקטן עצמו, אלא על אביו, נמצא שהקטן עצמו לא היה מחוייב מעולם במצות ספירת העומר, ודינו כמי ששכח לספור יום אחד שאינו רשאי להמשיך ולספור מכאן והלאה בברכה.
וכלל גדול הוא בידינו, שכל מצוה שהאדם עושה בשעה שהוא פטור ממנה, הרי זה כאילו לא עשאה כלל, וכמו שמצינו בגמרא (ראש השנה כח.) במי שאכל מצה בשעה שהיה נכפה (מחלת שטות), ואחר כך החלים ממנה, ועדיין הוא ליל פסח, חייב לחזור ולאכול מצה כשהוא בריא. ומה שאכל בשעה שהיה פטור מן המצוה חשוב כאילו לא קיים המצוה כלל.

ספירת העומר – יא

כל זה כששכח לספור ספירת העומר לילה ויום, אבל אם נזכר באותו יום, יספור המנין של אותו יום, בלא ברכה, ושוב יוכל לספור בלילות שלאחר מכן בברכה. ומנהג נכון לספור העומר בכל יום בבית הכנסת בשחרית בלי ברכה, שאם יש מי ששכח לספור בלילה, יספור בשחרית בלי ברכה, ויועיל לו שמכאן ולהבא יוכל לספור בברכה.
ולכן אותם אנשים שבאים לבית הכנסת מליל שבת לליל שבת, ובמשך כל ימות החול אינם מתפללים כלל, ומברכים וסופרים העומר אחר תפלת ערבית של ליל שבת, ברכתם ברכה לבטלה לדעת מרן השלחן ערוך, שהרי לא ספרו העומר מידי לילה.