עונשו של אדם הראשון

ברצוני לכתוב כאן את מה שרשם הרמב"ם ( ר' משה בן מימון ) בספרו "מורה נבוכים", חלק ראשון, פרק ב' .

רושם הרמב"ם שאדם אחד הקשה עליו את הקושיה הבאה : מפשוטו של מקרא נראה שהכוונה הייתה שהאדם יהיה כשאר בעלי החיים ללא שכל וללא מחשבה ולא יבחין בין טוב לרע. וכאשר הוא המרה את פי האל (חטא האדם הראשון,חווה והנחש) גרם לו החטא להבחין בין הטוב והרע ולקבל את השלמות הכי גדולה שיש לאדם כביכול, איך זה ייתכן שהעונש הוא בעצם שכר ?

עונה הרמב"ם : "בדוק בישוב הדעת והתבונן" – הרי אין הדבר כמו שחשבת ברעיון שצץ בראשונה אלא כך :
השכל, שאותו השפיע הקב"ה על האדם והיא שלמותו האחרונה היה לאדם קודם החטא. ולכן נאמר עליו שהוא ב"צלם אלוקים ודמותו" (ראה פרק א' שם). ולכן גם פנה אליו הקב"ה בדיבור וציווה עליו לא לאכול מעץ הדעת ולאכול מהאחרים ואת החיות האחרות לא ציווה כי אין להם שכל. והשכל של האדם לפני החטא היה שלם וגמור.

לפני החטא האדם היה במצבו השלם והגמור ולכן נאמר על אודותיו : "ותחסרהו מעט מאלוהים" (תהילים ח, ו' ), הוא לא עסק בטוב ורע ( המפורסמות ) הוא לא השיג אפילו את המפורסם שבמפורסמות – חשיפת הערוה, דבר זה לא היה מגונה בעיניו. האדם הראשון לפני החטא היה במצב של אמת ושקר (נכון או לא נכון ). אך לאחר שהמרה את פי האל ונטה לעבר תאוותיו הדמיוניות ותענוגות חושיו הגופניים , כפי שאמר : "כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים" ( בראשית ג', ו' ) , נענש בכך שנשללה ממנו אותה ההשגה השכלית של אמת ושקר והוא התחיל להבחין ולעסוק בדעות ולא באמת ובשקר. האדם נשתקע בציון הדברים כמגונים או כ-יפים. אותה שעה ידע את ערכו של מה שאבד לו ושממנו נתערטל ולאיזה מצב הגיע , לכן נאמר : "והייתם כאלוהים יודעי טוב ורע" (בראשית ג' ,ה' ) ולא נאמר : "יודעי שקר ואמת" או "משיגי שקר ואמת" .

לגבי ההכרחי אין טוב ורע כלל, יש רק שקר ואמת !

"לכן גם נאמר " ותפקחנה עיני שנייהם וידעו כי ערומים הם" (בראשית ג', ז') נאמר "וידעו" ולא "ויראו" כי הם ראו גם לפני זה ,אבל עכשיו דרגתם ירדה והם החלו לראות טוב ורע והאמת והשקר נעלם מהם. 

גם רואים פה איך הקב"ה העניש את האדם הראשון מידה כנגד מידה שכן הותר לאדם ליהנות מן המנוחה ,השלוה והמעדנים וכאשר נתאווה והלך אחר הנאותיו ודמיונתיו, כמו שנאמר ואכל מה שנאסר עליו לאכלו , מנע אותו הקב"ה מן הכל עד שנאלץ לאכול את הפחותים שבמאכלים, אשר קודם לכן לא היו לו למזון כלל וגם זה לאחר עמל ויגיעה : "בזעת אפך תאכל לחם" ,"וישלחהו ה' אלוהים מגן עדן לעבוד את האדמה " וכו'. האדם השווה לבהמות במזונותיו וברוב מצביו, כמו שאמר : "ואכלת את עשב השדה" .

"השבח לבעל הרצון אשר תכליתו וחכמתו לא יושגו" .

מתוך פירושו של מיכאל שוורץ ל"מורה נבוכים" וגם עם קצת הסברים שלי ולכן אין לראות במאמר זה כאילו כתבו הרמב"ם ואם ימצאו טעויות בו כמובן שזה טעות שלי (הכותב של הפוסט) ולא של הנ"ל חלילה .