פרשת שבוע – לך לך

" ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך " .

בזוהר הקדוש דף קכ"ב רשום שבעצם אפשר לפרש את הפסוק הנ"ל כאילו נאמר לנשמה בתהליך
בו היא מגיעה לעולם הזה.
"ויאמר ה' " – אל הנשמה שתחת כסא הכבוד (מקום מחצב הנשמות ) .
"לך לך מארצך" – הגיע זמנך שתרדי לעולם השפל ותכנסי לגוף הראוי לך .
" וממולדתך " – תחת כנפי השכינה.
" ומבית אביך " – תחת כסא הכבוד .
"אל הארץ " – דהיינו הגוף .
" אשר אראך " – אשר ראוי לך – בכדי שתקיימי מצוות עשה ולא תעשה
בכדי שאעשך לגוי גדול , כלומר ע"י המצוות שהאדם מקיים בעולם הזה נבראים מלאכים קדושים וכך הוא נעשה לגוי
גדול.

את אותו פסוק אפשר לפרש  כאילו נאמר לנשמה בתהליך יציאתה מן העולם הזה :

"לך לך מארצך " צאי לך נשמה מן העולם הזה.
" ממולדתך ומבית אביך " -עזבי הכל את מקום מגוריך ואת הוריך וכו' .
" אל הארץ אשר אראך " – לאותו מקום שזכית כפי מעשיך . 

 ( אהבת חיים )

וברוח זו נזכיר את המשנה באבות בפרק ד' :

הוא היה אומר :
הילודים למות והמתים להחיות והחיים לדון לידע להודיעה ולהודע
שהוא אל הוא היוצר הוא הבורא הוא המבין
הוא הדין הוא העד הוא בעל דין והוא עתיד לדון
ברוך הוא שאין לפניו
לא עולה ולא שכחה ולא משוא פנים ולא מקח שחד שהכל שלו
ודע שהכל לפי החשבון
ואל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך
שעל כרחך אתה נוצר ועל כרחך אתה נולד ועל כרחך אתה חי
ועל כרחך אתה מת ועל כרחך אתה עתיד לתן דין וחשבון
לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא .

על הסיפא ( הסוף ) של משנה זו שואל הגר"א את השאלה הבאה :
אם האדם בעל כרחו נוצר , חי ומת זאת אומרת שאין לו שליטה על כך ולכן ,מדוע בעל כרחו הוא יתן
דין וחשבון על כך ?  יכול להיות שאם היו שואלים אותו לפני כל התהליך הוא היה מסרב להגיע לזה העולם.

משל למלך שיום אחד החליט למנות את אחד משריו להיות האחראי על ספר החשבונות של הממלכה.
ואותו השר אומר למלכו שהוא אינו מבין בעניינים הללו ואין לו ניסיון, כישרון או ידע כל שהוא בניהול ספרי חשבונות.
ובסופו של דבר בעל כרחו הוא ממונה לתפקיד.
בסוף השנה כשמגיע המלך לבדוק את ספריו הוא מוצא את ספר החשבונות בכאוס מוחלט, כלום לא במקום וכל החשבונות מבולגנים. דבר שדורש המון זמן ועבודה לתקן אותו.
האם למלך ישנה זכות לדון או להעניש את השר שלו על עבודתו הרשלנית ?
בוודאי שלו , הרי השר בכלל לא רצה את התפקיד !

עונה הגר"א שהתשובה לשאלה הזאת טמונה בגוף המשנה :
 רשום במשנה : " ועל כרחך אתה מת " .
אומר הגר"א שאם בעל כרחך אתה מת – משמע שלא רצית למות ( ובאמת מי מאיתנו רוצה למות ? ולא בגלל השפעות סביבתיות אלא מעצם קיומו ).  ואם כן גילית דעתך שאתה רצית בכל הקטעים הראשונים של התהליך ( היווצרות , ילודה, חיות ) . ומשום כך אתה בעל כרחך תתן דין חשבון . גילית דעתך שאתה חפץ בחיים ( ע"י זה שאתה אוכל, שותה, הולך לרופא כשצריך,לומד, עובד, מקדם את עצמך בחיים, מקים משפחה, ילדים, מבלה וכו' )  ולכן תתן דין וחשבון על כך !

ננסה להדגים את התשובה על דרך המשל הקודם :
נדמיין לעצמנו שלאחר כמה חודשים מהרגע שבו נתמנה השר בעל כרחו לניהול ספר החשבונות מגיע המלך למשרד החשבונות .פונה המלך אל השר ושואל אותו אם הוא רוצה לעזוב את התפקיד . לתדהמתו הרבה של המלך השר משיב בשלילה ואומר שהוא חפץ בתפקיד וברצונו להמשיך לטפל בספר החשבונות של הממלכה .

עכשיו תענו לי אתם : האם יהיה רשאי המלך בסוף השנה לבדוק את ספר החשבונות ולפצות/להעניש את השר בהתאם ?  

(מעשי אבות )

המשך שבוע טוב , וזנכה אנחנו וכל עם ישראל לגאולה וישועה במהרה בימינו , אמן !  
 

מוסר – היום האחרון

כל הפוסט הבא הוא ציטוט מספר הישר לרבי זרחיה מיוני :

" לבי לבי , הלא ידעת כי לא נבראתי כי אם לשוב לעפר. מיום היותך מדוע לא זכרת אחריתך ?
הלא תדע כי כל הימים אשר אתה חי על האדמה כצל עובר , וכמוץ יסוער מגורן, וכעשן מארובה ימיך חרוצים וחייך קצוצים.
וכל אשר יעבור עליך, יום או לילה, תחסר חלק מחלקי חייך . ובכל יום תקרב אל הקבר, ותעוף בלי אבר.
ומדוע לא זכרתני ? עפר אתה ולא ידעת כי מן האדמה נוצרת ? ועל מי בטחת כי מרדת ? ומדוע אתה נמהר, ולא תעבור אל לבך יום המר.
יום אשר תאבד עצתך ונסרחה חכמתך, יום ידבק לשונך לחכיך, יום ישאוך , על כתף יסבולך , ועל ארץ תחתית ישליכוך , ועל כל מעשה יחשבוך. וכאבק תדכה ואשך לא תכבה. יום תראה החשבון ערוך והספר פתוח, ומאזני משפט וכוס תרעלה ביד ה'. שם תמצה שמריה ותהמה נפשך בציריה. ומה תשיב על זדונותיך ? הלא אז תראה פרי מעלליך, ותמצא גמולך. ואילו תמות כמות הבהמה ולא תהיה עתיד לתת חשבון היה לך לשמוח במותך , אך תלך למר ממות, ולמקום אופל ארץ חושך וצלמות .
שם תיפול עליך אימה ותכסך כלימה , ולבושך גוש רימה . ויזורה על גופך גופרית , לבלתי השאיר לך שריד. הלא היום ההוא נורא ואיום, יום אשר אין לו פדיום. יום תמרור בבכיה תאניה ואניה. יום חרדה וצעקה, יום שואה ונאקה. יום מספד מר, יום תערוך אבל משמר מול משמר.
יום יחרה אף האל וקנאתו ונתכה כאש חמתו. יום ירבו המעצבים והמכאובים. יום יהמה כל איש ידיו על חלציו, יום יאבדו כל חפציו. יום תצא הנשמה , וישאר הגוף ככלי מלא בושה וכלימה. מושלך כאבן דומם.
ואתה בן אדם, על מי תנוס לעזרה ? או מי יהיה עליך סתרה ? הלא אז תאמר אוי לי , מה עשיתי ? מדוע דבר ה' בזיתי ? ואחרי שרירות ליבי פניתי. ובמה אתכסה? כי ערום אנוכי.
התקושש והתבושש והכלם מחטאותיך . ותן תורה לאלוהיך. בעוד נפשך בגופך, ובטרם יחשכו ככבי נשפך, שוב יום אחד לפני מיתתך.
החזק במוסר אל תרף נצרה , כי היא חייך . "

שבת שלום .

מעשיות בנושא צדקה

במסכת בבא בתרא דף י' עמוד א' מובא מעשה עם טורנוסרופוס הרשע ששאל את ר' עקיבא שאם האלוקים שלכם אוהב עניים – אז מדוע אין הוא מפרנס אותם ? השיב לו ר' עקיבא : משום שבזכות הצדקה , שאנו נותנים להם נינצל מדינה של גהנם כמו שנאמר : "וצדקה תציל ממות" – הכוונה לדין גהנם .

אמר לו טורנוסרופוס : אדרבא : הצדקה תכניס אתכם עוד יותר לגהנם. משל למה הדבר דומה למלך שכעס על עבדו, אסרו בבית האסורים וציווה שלא יתנו אוכל ומשקה לאותו אדם. לפתע הגיע אדם אחד והחל להאכיל את אותו הענוש , האם המלך לא יכעס על כך ? והרי היהודים נקראים עבדים שנאמר : "כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים" (ויקרא , כה', נה' ) .

ענה לו ר' עקיבא : משל למה הדבר דומה : למלך שכעס על בנו והכניסו לבית האסורים וציווה לא לתת לו מאכל ומשקה. לפתע בא אדם אחד והחל להאכיל ולהשקות את בן המלך, האם המלך לא יודה לו על כך כאשר ישמע זאת ? כי אחרי הכל הוא חס על בנו ואוהבו בכל מצב שהוא . והרי ישראל נקראים בניו של הקב"ה שנאמר : "בנים אתם לה' אלקיכם" ( דברים, יד', א' ). העני הוא הוא בן המלך והאם יש משהו שיותר ישמח את ריבונו של עולם יותר מהצלת בנו ?!

– מסופר שלרבי עקיבא נולדה בת מרחל אשתו ( בתו של כלבא שבוע ) ויום אחד החוזים בכוכבים אמרו לו שביום שבתך תכנס לחופה יכישנה נחש והיא תמות, והיה ר' עקיבא מצטער על כך מאוד.  

באותו היום שנכנסה בתו לחופה נטלה מחט גדולה מזהב שעשויה לתכשיט ונעצה אותה בכותל. בבוקר כשלקחה את המחט חזרה נגרר נחש מת אחריה. אמר לה אביה (ר' עקיבא) : " איזה מצוה עשית שבזכותה ניצלת מנחש זה ? " אמרה לו : " בערב החתונה הגיע עני ועמד על יד פתח האולם אך כל האנשים שהיו שם היו טרודים בסעודת המצוה ואף אחד לא התייחס אליו. אז נטלתי את מנת האוכל שלי ונתתי לו אותה ". אמר לה אביה : "מצוה גדולה עשית". לאחר מכן יצא רבי עקיבא ודרש " וצדקה תציל ממות " (משלי , י ', ב' ) – ולא רק שצדקה תציל ממיתה משונה אלא אפילו מהמיתה עצמה . ( מסכת שבת ,דף קנו' , עמוד א' ) . -( נלקח מהספר "מעשי אבות" על מסכת אבות שכתב הרב דוד חדד שליט"א  ).

פרשת שבוע – בראשית

בעז"ה בחג שמיני עצרת הקרוב נסיים לקרוא את התורה כשנקרא את פרשת "וזאת הברכה" 
ונתחיל אותה שוב מחדש כשיקרא חתן "בראשית" את פרשת "בראשית" .

כידוע הפרשה הראשונה בתורה היא פרשת בראשית המספרת את סיפור הבריאה ע"י הקב"ה בתחילתה
ולאחר מכן היא ממשיכה לספר לנו על אדם הראשון, חטא האדם הראשון, קין והבל וכו'.

בספר "פתוחי חותם" של ר' יעקב אבוחיצרא זצ"ל בפרשה זו הוא רושם שלפני בריאת העולם כל האותיות עברו לפני הקב"ה למפרע (הכוונה שהן עברו מהסוף להתחלה- ת' , ש' , ר' וכו' ) וכל אחת מהן ביקשה שהקב"ה יתחיל בה את הבריאה. לכל האותיות הקב"ה סירב אך כשהגיעה לפניו האות ב' וביקשה זאת הקב"ה הסכים ( והיא האות הראשונה בתורה ובה נפתחת הבריאה : "בראשית" , ב'-ראשית, אפשר להבין גם כ- ב' היא הראשית ).   

לאחר מכן עברה לפני הקב"ה האות א' ולא ביקשה את הבקשה. שאלה הקב"ה מדוע היא לא מבקשת ? ענתה לו האות א' שיש לה שתי סיבות. האחת שהקב"ה סירב לרוב האותיות ולכן לא תבקש גם היא והסיבה השנייה היא שהקב"ה כבר בחר להתחיל את הבריאה באות ב' והוא לא ישנה את בחירתו כ בחירתו היא בהכרח המתאימה.

הקב"ה שראה את הענווה שלה האות א' נתן לה על כך שכר מאוד גדול. אמר לה הקב"ה לאות א' : משום שהתנהגת כך אתן לך להיות האות הכי חשובה. אעשה זאת ע"י שאת שמי אתחיל בך : "אלוקים" ,  שהתורה נקראת גם אור ( "כי נר מצוה ותורה אור… " ) ואור מתחיל ב-א' , עוד אמר לה הקב"ה שהוא יתחיל בה את נתינת התורה לעם ישראל : "אנוכי ה' " – שזה גם כן מתחיל בא' וכידוע שבלי התורה שבנ"י קיבלו אותה במעמד הר סיני היה הקב"ה חוזר ומחריב את העולם כי כל קיום העולם הזה הוא ע"י לימוד התורה הקדושה (כל העולם מהבריאה היה תלוי עד ליום השישי ,ו' בסיון שהוא יום קבלת התורה). יוצא מכאן שלולא האות א' (תורה, שם ה' וכו' ) לעולם עצמו אין קיום וכך הפכה הקב"ה לאות שיותר חשובה אפילו מה-ב' כי מה שווה הב' (תחילת העולם) ללא ה-א' (שתקיים את העולם ובלעדיה הוא יחזור לתוהו ובוהו ).

ונסיים במשפט הידוע מאגרת הרמב"ן : "…לכן תשפיל עצמך , וינשאך המקום " .

שבוע טוב ומועדים לשמחה .
 

עונשו של אדם הראשון

ברצוני לכתוב כאן את מה שרשם הרמב"ם ( ר' משה בן מימון ) בספרו "מורה נבוכים", חלק ראשון, פרק ב' .

רושם הרמב"ם שאדם אחד הקשה עליו את הקושיה הבאה : מפשוטו של מקרא נראה שהכוונה הייתה שהאדם יהיה כשאר בעלי החיים ללא שכל וללא מחשבה ולא יבחין בין טוב לרע. וכאשר הוא המרה את פי האל (חטא האדם הראשון,חווה והנחש) גרם לו החטא להבחין בין הטוב והרע ולקבל את השלמות הכי גדולה שיש לאדם כביכול, איך זה ייתכן שהעונש הוא בעצם שכר ?

עונה הרמב"ם : "בדוק בישוב הדעת והתבונן" – הרי אין הדבר כמו שחשבת ברעיון שצץ בראשונה אלא כך :
השכל, שאותו השפיע הקב"ה על האדם והיא שלמותו האחרונה היה לאדם קודם החטא. ולכן נאמר עליו שהוא ב"צלם אלוקים ודמותו" (ראה פרק א' שם). ולכן גם פנה אליו הקב"ה בדיבור וציווה עליו לא לאכול מעץ הדעת ולאכול מהאחרים ואת החיות האחרות לא ציווה כי אין להם שכל. והשכל של האדם לפני החטא היה שלם וגמור.

לפני החטא האדם היה במצבו השלם והגמור ולכן נאמר על אודותיו : "ותחסרהו מעט מאלוהים" (תהילים ח, ו' ), הוא לא עסק בטוב ורע ( המפורסמות ) הוא לא השיג אפילו את המפורסם שבמפורסמות – חשיפת הערוה, דבר זה לא היה מגונה בעיניו. האדם הראשון לפני החטא היה במצב של אמת ושקר (נכון או לא נכון ). אך לאחר שהמרה את פי האל ונטה לעבר תאוותיו הדמיוניות ותענוגות חושיו הגופניים , כפי שאמר : "כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים" ( בראשית ג', ו' ) , נענש בכך שנשללה ממנו אותה ההשגה השכלית של אמת ושקר והוא התחיל להבחין ולעסוק בדעות ולא באמת ובשקר. האדם נשתקע בציון הדברים כמגונים או כ-יפים. אותה שעה ידע את ערכו של מה שאבד לו ושממנו נתערטל ולאיזה מצב הגיע , לכן נאמר : "והייתם כאלוהים יודעי טוב ורע" (בראשית ג' ,ה' ) ולא נאמר : "יודעי שקר ואמת" או "משיגי שקר ואמת" .

לגבי ההכרחי אין טוב ורע כלל, יש רק שקר ואמת !

"לכן גם נאמר " ותפקחנה עיני שנייהם וידעו כי ערומים הם" (בראשית ג', ז') נאמר "וידעו" ולא "ויראו" כי הם ראו גם לפני זה ,אבל עכשיו דרגתם ירדה והם החלו לראות טוב ורע והאמת והשקר נעלם מהם. 

גם רואים פה איך הקב"ה העניש את האדם הראשון מידה כנגד מידה שכן הותר לאדם ליהנות מן המנוחה ,השלוה והמעדנים וכאשר נתאווה והלך אחר הנאותיו ודמיונתיו, כמו שנאמר ואכל מה שנאסר עליו לאכלו , מנע אותו הקב"ה מן הכל עד שנאלץ לאכול את הפחותים שבמאכלים, אשר קודם לכן לא היו לו למזון כלל וגם זה לאחר עמל ויגיעה : "בזעת אפך תאכל לחם" ,"וישלחהו ה' אלוהים מגן עדן לעבוד את האדמה " וכו'. האדם השווה לבהמות במזונותיו וברוב מצביו, כמו שאמר : "ואכלת את עשב השדה" .

"השבח לבעל הרצון אשר תכליתו וחכמתו לא יושגו" .

מתוך פירושו של מיכאל שוורץ ל"מורה נבוכים" וגם עם קצת הסברים שלי ולכן אין לראות במאמר זה כאילו כתבו הרמב"ם ואם ימצאו טעויות בו כמובן שזה טעות שלי (הכותב של הפוסט) ולא של הנ"ל חלילה .  

פרשת שבוע – וילך

" וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל ויאמר אלהם בן מאה ועשרים שנה אנוכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא "

נשאלת השאלה : איפה היה משה ולאן הוא הלך ? הלא הוא היה לפני כל ישראל אז מה פירוש "וילך" ?
למה לא נכתב בפסוק זה כמו בהרבה פסוקים אחרים : "ויאמר משה" , "וידבר משה" ?

אלא מלמדת אותנו התורה הקדושה שאין שלטון ביום המוות , והיא מראה לנו את זה ממשה רבנו עליו השלום שהיה רבן של כל ישראל ואבי הנביאים וכשהגיע יום פטירתו אומרים לו " וילך " . עוד מובן הדבר מזה שאומר משה רבנו עליו השלום " לא אוכל עוד לצאת ולבוא " והרי כתוב לנו " לא כהתה עינו ולא נס לחה ולא תשש כוחו " ?  אלא מרמז לך הכתוב שכשמגיע זמנו של אדם להיפטר מן העולם לא ממתינים ואין לו שליטה ( " לא אוכל עוד לצאת ולבוא " – אני לא שולט בזה יותר ) .  
ולפני יום הכיפורים (שבת תשובה) זה מראה לנו מוסר מאוד גדול, כי מה אנחנו ומה חיינו  ? אל ליצר הרע לפתות אותנו שהעולם הוא הפקר או טבע.ואל לנו להגיד כאותם הטיפשים האומרים " מי הלך ובא ומי ראה שיש עולם אחר "  ? כי כשמגיעה שעת גסיסתו של אדם כבר הוא מודה ומתחרט מהמראות המשונים שהוא רואה ומהסבל הנורא שהוא סובל. ועל זה אומר לנו הושע הנביא : "קחו עימכם דברים ושובו אל ה' " . הכוונה היא לשוב בתשובה ועל אחת כמה וכמה כשיום הכיפורים עומד בפתח ואין יודע האדם מה יהיה דינו עליו לשוב בתשובה בכדי שלא תאבד נשמתו חלילה.  ( אהבת חיים ).

עוד רעיון הוא שהמילה " וילך " עצמה מרמזת לנו על חזרה בתשובה בימים הללו :
" ו " – 6 ימי חול בין ראש השנה ליום הכיפורים .
" י " – 10 ימי תשובה.
" ל " – 30 יום של חודש אלול .
" ך " – 20 יום מראש השנה עד הושענא רבא בחודש תשרי.   ( כסא רחמים ).

לסיכום , כל אדם מגיעה שעתו ועל האדם להזכיר את המציאות הזאת ליצר הרע שמנסה להשכיח מהאדם שעליו לתת את הדין בסופו של דבר  ולכן על כל אחד ואחד מאיתנו לזעוק לקב"ה בימים הללו שירחם עלינו ויחתמנו לחיים טובים ולשלום על מנת לעבוד אותו ולקדש שם שמים ולהחזיר אנשים אל דרך ה' . כמו שאנו מוסיפים בכל יום מעשרת ימי תשובה בתפילת שמונה עשרה :
" זכרנו לחיים , מלך חפת בחיים , למענך אלוקים חיים " – הקב"ה חפת בחיים ולכן זכור אותנו לחיים אבל בשביל מה תעשה זאת : למענך ! כדי שנוכל לעבוד אותך, לקדש שם שמים,לעשות גמילות חסדים להגדיל תורה ולהאדירה.

 ועלינו לדעת ש : " יפה שעה אחת של מצוות ומעשים טובים בעולם הזה יותר מכל חיי העולם הבא "
ונחתם לחיים טובים ולשלום בעז"ה .

שבת שלום.

הלכות – הקדמה להלכות לשון הרע

" מי האיש החפץ חיים? אוהב ימים לראות טוב? נצור לשונך מרע " (תהילים יד' , יג' ).

מודיע לנו דוד המלך ע"ה בתהילים שהאיש החפץ בחיים (לעולם הבא) ואוהב ימים לראות טוב (בעולם הזה) בוודאי צריך לשמור על לשונו מלדבר לשון הרע, רכילות וכדו' .
-כידוע לשון הרע זהו אחד הנושאים היותר מורכבים מבחינת ריבוי ההלכות שבו ובכלל מבחינת התימרון שאנו צריכים במהלך חיינו לעשות על מנת להימנע מדיבורי לשון הרע או משמיעתם. ולכן לא פוסט זה ולא כל הפוסטים שירשמו באתר על הנושא הנ"ל יקיפו את כולו, ועל מנת להבין את הלכות לשון הרע על בוריים יש לפנות לספרות המתאימה בהלכה ולקבוע שיעור קבוע (מומלץ יומי) ללימוד ההלכות הללו.

הקדמה להלכות לשון הרע :
כאשר אנו מתבוננים בתוצאות דיבורינו, אנו נוכחים לדעת שהם אלו -יותר מכל תכונה אנושית אחרת- המגדירים את אישיותנו.
מה שאנו אומרים והאופן שבו נאמרים דברינו, עונים על השאלה "מי אנו?" אדם נרגז לדוג' יזוהה על פי ביטויי כעס (כמובן שעוד דברים יכולים להעיד על כעס אך הדיבור יותר מכל). מאידך אדם נעים ומתחשב מזוהה על פי דבריו הנעימים והמתחשבים.

על פי המהר"ל, ברא ה' את הלשון כך שהיא תשקף את תפקידה, דהיינו חשיפת העצמיות הנסתרת- מחשבותיו של האדם, רעיונותיו ואישיותו. ולכן היא לרוב אינה נראית אך היא נשמעת. באמצעות המילים הלשון לוקחת את פנימיותו של האדם ומעלה אותם אל פני השטח.
המילים מגלות את צלם האלוקים שבאדם או מאפילות עליו, משפיעות על חיינו בכל התחומים, משפיעות על הערכת האדם על עצמו ועל הערכת הסביבה אליו, המילים הם ראי לנשמת האדם, המילים מעצבות את השקפת עולמם של הילדים שהם כמובן הדור של מחר וכו'.

– חשוב מאוד לדעת שהלשון יכולה להיות חיובית ביותר אך גם הנזק שהיא יכולה לגרום לאדם ולסובבים אותו הוא נוראי אם לא יידע האדם להשתמש בתבונה בכלי הזה.

לטובה– מילים טובות ונעימות מעידות על ענוה, רצון להימנע ממריבות, הכרת צלם האדם שבזולת, טוב ואהבת ישראל, דיבור נכון באופן אוטומטי משפר לחלוטין את חיי האדם והסובבים אותו, דברי עידוד יכולים להפיג יאוש אפילו הקשה ביותר, הפה בשימוש נכון יכול לאפשר לאדם להאציל את הקדושה האלוקית מן השמים לארץ ועוד המון טובות.

לרעה– משום שלכח הדיבור יש כח עצום, כח שעולמות תלויים בו, שימוש לא נכון בו בראש ובראשונה מרחיק את האדם מבוראו משום ששום אב אינו יכול ליצור קשר קרוב ואוהב עם מי שמפגין בוז וזלזול כלפי ילדיו, דיבור לא נכון יכול לגרום לאדם לאבד את מקום עבודתו, להרוס חיי נישואין, ליצור מחלוקות בין ידידים, פגיעה במוניטין ועוד רעות רבות שיכלה הזמן ולא נספיק לכתוב את כולם. מבחינת היהדות לשון הרע זה מה שהחריב את בית המקדש השני (שנאת חינם הנובעת ממילים כמובן), לשון הרע גורם פירוד לעם ישראל, מילים לא נכונות הם גורם לאיבוד זכויות התורה והמצוות של האדם וכו'.

– על פי הנ"ל אפשר להבין שיש ללמוד איך להשתמש בכח הדיבור שלנו ולא להיות כעיוורים באפילה בתחום שהוא אולי הכי משפיע על חיינו מכל הבחינות.

-הלכות שמירת הלשון הן הכוונתיו המעשיות של הקב"ה ( בורא העולם אשר הוא ברא והוא המדריך ) כיצד להשתמש ביכולת המגדירה את מהותנו. הן מורות לנו כיצד להביט על זולתנו, כיצד לדבר אל האחרים ועליהם.

בפוסט זה נציג את ההקדמה לאיסור לשון הרע ולאיסור רכילות :

איסור לשון הרע , הגדרה :
הגדרת לשון הרע היא דיבור בגנותו של אדם או דיבור העלול לגרום נזק לזולת. ( ברור ששניהם יחד גם הם לשון הרע גמור ).
-אם דיבר אדם בגנות חבירו, הרי זה בגדר לשון הרע, אף אם ברור שלא ייגרם נזק על ידי כך לחברו. עצם העיסוק בחסרונותיו של הזולת הוא איסור בפני עצמו.
-סיפור דבר העלול לגרום נזק למישהו – ויהי זה מבחינה כספית, גופנית, נפשית או כל נזק אחר- הוא לשון הרע, גם אם הדברים הנאמרים אינם שליליים.

איסור רכילות, הגדרה :
הפסוק "לא תלך רכיל בעמך" (ויקרא, יט', טז') אוסר את כל אופני לשון הרע, אך המושג "רכיל" מתייחס במיוחד לרכילות שהיא סיפור דברים המרבים שנאה בקרב יהודים. בעוד לשון הרע שיש בו דברי גנאי יכול לגרום למדובר כי יתבזה בעיני אחרים, יכולה הרכילות להזיק ליחסים שבין המדובר לבין אחיו היהודים.
אסור לספר למישהו שפלוני עשה משהו כדי להזיק לו ; דיבר עליו לשון הרע ; אינו מחבב אותו או אינו מעריך אותו, היות ורבים הסיכויים שדברים כאלו יעוררו בלב השומע רגש שלילי כלפי פלוני.

חשוב לציין : שתי ההגדרות הנ"ל הן הגדרות כלליות ומהם נגזרות עוד הלכות רבות בשני הנושאים הללו. כמובן שיש גם היתרים לדיבורים הנ"ל במצבים מסויימים שמוגדרים כתועלת אך גם הם תלויים בתנאים רבים. ושוב נציין כמו שציינו לעיל שמומלץ ביותר להתעמק בנושא הזה ולקבוע שיעורים קבועים לעניין שבלעדיו אף יהודי לא יוכל להתחיל את דרכו בעבודת ה' כמו שצריך ולהגיע לשלמות שלו בעבודת ה'.

הנ"ל נכתב על פי ספר החפץ חיים, השיעור היומי. ( על יסוד ספר חפץ חיים וספר שמירת הלשון של מרן החפץ חיים, רבי ישראל מאיר הכהן מראדין זצוק"ל ).

שבוע טוב לכל עם ישראל ושנזכה לגאולה השלמה במהרה בימינו.
 

מוסר – חובת האדם בעולמו

מי שקרא את הפוסט שמדבר על מהות המוסר כנראה כבר יודע שהמוסר ביהדות הוא דבר מאוד חשוב שבלעדיו ההתקדמות במעלות התורה היא כמעט ובלתי אפשרית.

-משום כך החלטנו באתר לרחיב את הדיבור בעניין המוסר ולהביא קטעי מוסר חשובים מהספרים השונים.

את הפוסט הנוכחי נפתח עם הספר הידוע והמפורסם של הרמח"ל – מסילת ישרים ונתעסק עם חובת האדם בעולמו (פרק א').
שמו המלא של הרמח"ל הוא רבי משה חיים לוצאטו וספרו מסילת ישרים הוא אחד מספרי המוסר היותר ידועים שקיימים ונכתוב חלק קטן  מההקדמה לספר : "אמר המחבר : החיבור הזה לא חיברתי ללמד לבני האדם את אשר לא ידעו, אלא להזכירם את הידוע להם כבר ומפורסם אצלם פירסום גדול. כי לא תמצא ברוב דברי אלא דברים שרוב בני האדם יודעים אותם ולא מסתפקים בהם כלל, אלא שכפי רוב פירסומם וכנגד מה שאמיתתם גלויה לכל, כך ההעלם מהם מצוי מאוד והשיכחה רבה. על כן אין התועלת הנלקח מזה הספר יוצא מן הקריאה בו פעם אחת…..התועלת יוצא מן החזרה עליו וההתמדה, כי יזכרו לו הדברים האלה הנשכחים מבני האדם בטבע, וישים אל ליבו חובתו אשר הוא מתעלם ממנה. "

ונתחיל בעניין הראשון שנידון בספר והוא באור כלל חובת האדם בעולמו :

באור כלל חובת האדם בעולמו :
"יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה (השלמה) הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו, ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו " .
אומר לנו הרמח"ל שהאדם לפני שהוא מתחיל לפעול בחייו חייב להבין מה היא מטרתו בחיים ולכוון את כל פעולותיו למען המטרה הזאת.
המטרה היא מה שאמרו לנו חז"ל : שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו, שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להמצא. ומקום העידון הזה באמת הוא העולם הבא שנברא לשם כך אך הדרך בכדי להגיע אל מחוז חפצנו הוא העולם הזה.
האמצעים שבעזרתם האדם מגיע אל התכלית לעיל הם המצוות אשר ציוונו עליהן האל יתברך שמו. וכמובן שמקום עשיית המצוות הוא רק העולם הזה. ולכן האדם הונח קודם כל בעולם הזה. "היום לעשותם ומחר לקבל שכרם".

וכשתעמיק עוד בדבר, תראה כי השלמות האמיתית היא רק הדבקות בו יתברך והוא מה שאמר דוד המלך : "ואני קרבת אלוהים לי טוב" (תהילים, עג', כח'). כי רק זהו הטוב וכל שאר הטוב שאתה יכול לחשוב אליו אינו אלא "הבל ושווא נתעה". ובשביל להגיע לשלמות הזאת על האדם לעמול תחילה במעשים שתולדותם זה הדבקות בבורא והם המצוות.

אך הקב"ה שם את האדם במקום שמרחיק את האדם מהבורא ע"י התאוות החומריות שאם האדם ימשך אחריהן הוא מתרחק והולך מן הטוב האמיתי. והנה נמצא, שהאדם נמצא ממש בתוך מלחמה. ושכל ענייני העולם הזה (טובים או רעים) הם נסיונות לאדם. אך אם ינצח האדם במלחמה הזאת הוא יהיה האדם השלם ויזכה לידבק בבורא. "וכפי השיעור אשר כבש את יצרו ותאוותיו ונתרחק מן המרחיקים אותו מהטוב ונשתדל לדבק בו- כן ישיגהו וישמח בו".

ממשיך הרמח"ל ואומר שאם נעמיק עוד בעניין נראה שכל העולם נברא לשימוש האדם והאדם על פי פעולותיו יכול לקלקל את העולם ומצד שני לגרום לעולם להתעלות. וההיגיון הוא פשוט כי מטרת העולם לשמש את האדם ומטרת האדם היא להתקרב לבורא נמצא שאם האדם לא מקיים את מטרתו הוא גורם לעולם לא לקיים את מטרתו ומקלקלו בכך.

"כללו של דבר: מצב האדם בעולם הזה הוא אמצעי למצבו בעולם הבא, שהוא תכליתו".

וגם אם תסתכל בעולם הזה תבין שלא יתכן שתכלית האדם היא בשביל זה העולם. "כי מה הם חיי האדם בעולם הזה? "
ימינו כצל עובר, וגם הם רובם בצער ומכאובים וטרדות ולבסוף- המוות. נרחיב : אדם שם לב שרוב חייו וחיי הסובבים אותו הם בעיקר צער וטרדות : אם בחולי הגוף, מחסור בפרנסה שמביא לעומס חובות, עושר שהלא מרבה נכסים מרבה דאגה, הקנאה באחר, השעמום, התאווה בדיוק לדבר שאין לך, פחד אודות העתיד, פחד מהמצב המדיני, תאוות הכבוד (פגעו בי, עשו לי ) , צער גידול בנים, ימי זקנה שבהם אדם מרגיש שהוא נעשה טפל וחסר תועלת ולבסוף הוא נדחה לקרן זווית, ואח"כ בזקנותו לרוב הוא עוסק ברפואים וברפואות, ולבסוף המוות.
האם באמת חיי האדם הם לחיים של שמחה ועצב, צער ועונג, עליות ומורדות, אך רובם זה לצער ולכאב לב. מה זה ועל מה זה ?
"אחד מיני אלף לא ימצא שירבה העולם לו הנאות ושלוה אמיתית" וגם אותו אחד מאלף בסוף עובר מן העולם וגם הוא מרגיש חסר רוב ימי חייו בדבר אשר הוא אינו מבין מהו כי "אין אדם מת וחצי תאוותו בידו". וזה פשוט שאת המשהו החסר אי אפשר למלא בעזרת העולם הזה כי אותו חיסרון הוא חסרון הנשמה אשר צמאה וזועקת לחזור למקומה הטבעי וכמובן שענייני העולם הזה לא יספקו אותה כי היא מן העליונים.

ועכשיו אנו מבינים מיד עד כמה מצבנו חמור ללא מצוות ואם לא נדקדק בהן. כי הם היחידות שמביאות אותנו לשלימות האמיתית. "וכפי כח האמצעים אשר נמצאו ואשר שימשו להגיעו, וכפי כח האמצעים ושימושם כן יהיה התכלית הנולד מהם…". הכוונה היא שעד כמה שנשקיע במצוות ונדקדק שהן ולא נפתשר ולא נתבייש ונלך עד הסוף עם הרצון של הבורא כך התכלית שנגיע אליה תהיה יותר מושלמת.

נמצא : עיקר מציאות האגם בעולם הזההוא לקקים מצוות (מצוות עש ולהישמר מהלא תעשה), עבודה (חסידות-לפנים משרות הדין וזה נובע מהאהבה לבורא), עמידה בניסיון (הן בנוגע לקיום מצוות והן בהתייחסות נכונה לכל המצבים שהעולם מזמן לאדם).

הנאות העולם אין ראוי שיהיו לאדם אלא לעזר ולסיוע בלבד, כדי שיהיה לאדם נחת רוח וישוב הדעת למען יוכל לפנות ליבו אל העבודה המוטלת עליו. וידע האדם שכל פעולה מהקטנה ביותר עד לגדולה ביותר צריכה להיות מכוונת אל התכלית שהיא להתקרב לבורא יתברך שמו ולשבור את כל המחיצות המפסיקות בינו לבין קונו.
כל מה שיוכל לחשוב האדם שהוא אמצעי לקירבה הזאת- שירדוף אחריו ויאחוז בו ולא ירפה וכל מה שיכול אדם לחשוב שהוא מניעה מהקירבה הזאת יברח ממנו בכורח מן האש!

לאחר שהרמח"ל ביאר לאדם מה היא החובה שלו בעולמו הוא מתחיל לבאר את ההתקדמות של האדם לעבר העבודה האמיתית ומסדר את ספרו על פי ברייתא של רבי פנחס בן יאיר : תורה מביאה לידי זהירות, זהירות לזריזות, זריזות לנקיות, נקיות לפרישות, פרישות לטהרה, טהרה לחסידות, חסידות לענוה, ענוה ליראת חטא, יראת חטא לקדושה. בעז"ה נרחיב על מידות אלה בפוסטים הבאים הקשורים לנושא.
(בכתיבת פוסט זה נעזרתי בספר מסילת ישרים עצמו ובביאור שלו עפ"י ר' אליהו רוט בספרו מסילת ישרים המבואר).

המשך שבוע טוב ושנזכה כולנו להיכתב בספרם של צדיקים !

פרשת השבוע – נצבים

בפרשת השבוע שתבוא עלינו לטובה, פרשת ניצבים, הפרשה שקוראים לפני ראש השנה רשום : "..והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך…".
קראתי פירוש נחמד על הכתוב הנ"ל :

ישנם אנשים כאלה מלעיגים על אותם האנשים שמסתירים את עצמם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ולא מבקרים בקולנוע ובבתי התאטרון ושאינם רוצים לראות מה מתרחש בעולם כגון בניינים חדשים, גינות ופרדסים ואיך שמתרחצים על שפת הים , בנים ובנות יחדיו (לא עלינו,צריך להתרחק מזה מאוד מאוד), ושלא רואים טלוויזיה ובגדול לא "עושים חיים". ואותם המלעיגים אומרים : בודאי אלו שמסתגרים ואינם יודעים מה הולך בחוץ, חוטאים הם כי הגבורה לא נמצאת במחבוא, אלא הגבורה היא שהאדם יצא לעולם ויראה את הכל ויתגבר על התאוות שלו ורק כך הוא יזכה לקנות את השלמות.

אז שידעו כל המלעיגים באשר הם שעל פי רוב ההלעגות הנ"ל הינן התפרקות רוחנית של האדם משום שרבים אינם יכולים לעמוד בניסיון וזה ידוע מראש ומתחילה, וכל האומרים שהם יצאו לאוויר העולם לקצת טלוויזיה קצת טיול קצת ים וכו' שידעו שזאת היא הדרך לסכנה , ואל לאדם להעמיד את עצמו בניסיון, מעבר לזה שבזמן הזה הוא עושה ביטול תורה גדול ובכך מראה ששכר הלימוד מבוזה בעיניו. ואם בכל זאת אינו יכול ללמוד תורה הרבה לפחות שלא יחטא ויעשה חשבון נפש עם עצמו בזמן הזה. רק לא לחטוא.

ועל זה תיקנו אנשי הכנסת הגדולה לומר כל יום "לא תביא אותנו לידי ניסיון ולא לידי ביזיון". ואדם אשר עבר ונכשל יחזור מהר כי כבר אמרו חז"ל שבעל תשובה דומה לקטן שנולד בלי פגם. ורמז לכך אפשר למצוא בתקיעות השופר : תשר"ת (תקיעה,שברים,תרועה,תקיעה):

 תקיעה- קול פשט ללא פגם- כמו הנשמה בתחילתה, שאינה פגומה.
שברים- קולות מופסקים (שבורים)- בעוונתיו נעשתה הנשמה שבורה.
תרועה- זהו התיקון של אדם זה, שיצעק צעקה גדולה ויתחרט ויחרד וירעד , כמו התרועה שהיא קולות רועדים.
תקיעה- ושוב קול פשוט וחלק המציין שהנשמה חזרה לשלמותה והיא שוב ללא פגם. 

וכבר ידוע ומפורסם שקול השופר מעורר ליבו של האדם לתשובה כמו שכתוב : " אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו " ? (עמוס, ג' ).
( אהבת חיים, פרשת נצבים )

עוד רשום בשערי תשובה דף כט:
"הקובע עצמו תמיד לשיחה בטלה ודברים בטלים כדרך יושבי קרנות, שתים רעות יש בדבר הרע הזה : האחד כי כל המרבה דברים מביא חטא והשני כי הוא בטל מדברי תורה"  . וזוהי דרך מאוד רעה כי איך לא זוכר אדם ואיך הוא לא שם על ליבו כי את הזמן שהוא משחית, יכול הוא להשיג הנעימות ולקנות חיי עולם בניצול הזמן הזה ( שבו הוא פנוי ממלאכתו ועסקיו ) לדברי תורה ומעשים טובים.
וידע האדם שכל ההולך למקום אשר אסיפתו היא לשחוק זה הוא מושב לצים ועליו אומר הכתוב : ובמושב לצים לא ישב (תהילים, א'), ואחרי הפסוק הזה רשום : "כי אם בתורת ה' חפצו.." . נמצאת למד שמושב לצים מביא לידי ביטול תורה, האור של האדם כי נר מצוה ותורה אור.
ועוד נאמר לגבי מושב לצים ב-חפץ חיים השיעור היומי, על פי ספר שמירת הלשון של החפץ החיים- שגם בעולם הזה באין יסורין על האדם בשביל הליצנות שנאמר : "ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם"  (ישעיה, כח',כב').  והדרך המסוכנת לליצנות היא על דרך המקרה שהרבה נופלים בה. ולא רק שלהתלוצץ עם הליצנים אסור אלא גם לשבת בחברתם אסור כמו שאמרנו לעיל וכמו שנאמר באבות דרבי נתן בפרק ג' : "המדבק עצמו לעוברי עבירה, אף על פי שאינו עושה כמעשיהם הוא מקבל פורענות כיוצא בהם".  ושנאמר : "אוי לרשע ואוי לשכנו" שדומה לאדם הנכנס לחנות של בורסקי ( מעבד עורות ), אף על פי שלא עיבד בעצמו הריח נדבק בו וממשיך איתו. אלא צריך אדם לשבת במושב של תורה.וכבר ידוע ומפורסם שזהו אחד מארבעת הכיתות שאינם מקבלים פני שכינה, חשמ"ל – ל=ליצנים.  
וכמו אמרנו למעלה שהאדם אשר לא שת ליבו לעסק התורה בשעותיו הבטלות שלא יאבד ויחטא בשעות האלה אלה יחשוב מאין הוא בא, לאן הוא הולך ולפני מי הוא עתיד ליתן דין וחשבון ויחפש בדרכיו וישתדל לקנות מעלות הנפש ולהתקרב אל ה' יתברך.

ולסיכום, ידע האדם שימי חיינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה ורהבם עמל ואון, כי גז חיש ונעופה- כי הזמן קצר והמלאכה מרובה. אך לא עליך המלאכה לגמור ובכל זאת אין רשאי אתה להיבטל ממנה- בשמים לא ישאלו אותך למה לא היית רש"י,רמב"ם,האר"י הקדוש,דוד המלך, שלמה המלך, שמואל הנביא או משה רבינו אלא למה לא היית אתה, למה לא היית מה שהיית יכול להיות ? ובפרט לפני יום הדין הגדול והנורא שאין לאדם לא פה להשיב ולא מצח להרים ראש, ישתדל בימים האלה כמה שפחות לבזבז זמנו על דברי הבל ושטות וכמה שיותר להתקרב לבורא ולנסות להטות את הכף לזכות ולחיים טובים.

ובעזרת ה' נזכה כולנו לשנת תשס"ט ש- תהיה שנת סימן טוב ותגיע הגאולה השלמה והאמיתית במהרה בימינו, אמן !

צדיק ורע לו ,רשע וטוב לו

כידוע הקב"ה מודיע לנו בתורתו הקדושה שהנה הוא נותן בפנינו את הטוב ואת הרע, את החיים ואת המוות, והוא ממליץ לנו : "ובחרת בחיים".

אך משום מה אנו רואים בעולם תופעה מאוד מוזרה לכאורה, צדיקים שרע להם, למרות שהם בחרו בחיים ורשעים שבחרו במוות –
טוב להם. הם אינם שומרים תורה מצוות ויש להם הכל. ואתה שואל את עצמך , איך זה יכול להיות הרי הוא בחר במוות, ואם הכוונה היא לא למוות במובן הפשוט אז לפחות הוא צריך לסבול וזה הכוונה במוות. אבל טוב לו, יותר מלצדיקים!

אומרת הגמרא בתענית מה פירוש הפסוק : "אל אמונה ואין עוול, צדיק וישר הוא" ? עונה הגמרא שזוהי התשובה לאחת השאלות היותר מרכזיות שאנשים שואלים ושאנחנו העלינו בפוסט זה.
כידוע ש-"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", הכוונה היא שאין אדם שאינו חוטא לפעמים ואפילו אם הוא צדיק ענק (כידוע שהצדיקים הגדולים אינם חוטאים בחטאים השפלים של ההדיוטות אלה בחטאים בהתאם לרמתם הרוחנית). ועוד ידוע שהקב"ה צדיק וישר הוא וגם אינו לוקח שוחד מצוות על עבירות. על פי שני הדברים האלה אנו מבינים שכל צדיק צריך לקבל את העונש על חטאיו. בהתאם לכך גם לרשע הכי גדול יש פה ושם מעשים טובים. איזה מצווה כאן ומצווה שם ,איזה מעשה טוב של גמילות חסדים או צדקה ובכן גם על זה צריך לשלם לו את שכרו.

עכשיו אנו מבינים את התשובה לשאלתינו : הקב"ה משלם לרשע ,אל פניו , להאבידו. הכוונה היא שאת השכר שמגיע לו מקבל הרשע בעולם הזה, ולמה כדי להאבידו בעולם הבא. ומאותה הסיבה הצדיק מקבל יסורין וקשיים בעולם הזה על מנת שיבוא לעולם הבא זך וטהור מחטאים ויקבל את שכרו על הצד הטוב ביותר.

ונביא משל נחמד על העניין :

בארץ רחוקה הייתה ממלכה ובה שלט מלך. כל עבדי המלך היו נאמנים למלך ואהבו אותו מאוד. יום אחד אחד השרים של המלך החליט למרוד במלכות ועשה מעשה נוראי. לאחר שנודע הדבר למלך החליט המלך שאת אותו שר הוא רוצה להרוג במיתה משונה. הוא התעייץ עם יועצי המלכות והגיע לפיתרון המושלם. המלך ציווה את עבדיו שיבנו בית ענקי באמצע העיר המרכזית של הממלכה ובבית זה יהיה מכל טוב שיש. ספות מעור, טלוויזיות , פסלים יקרים, עמודי שיש, כלי כסף וזהב וכו'. הבית הכי חלומי שיש.רק שני דברים יהיו חסרים בבית הזה : שתייה ומאכל. אה, ועוד פרט קטן : הבית צריך להיות שקוף בכדי שכל אנשי העיר והממלכה יוכלו לראות את האיש מת ברעב במקום הכי חלומי שיש.

ביום הראשון האדם ישב בנוח על הכורסאות שבסלון וצפה בטלוויזיה, שיחק במחשב, התאמן בחדר כושר וכו'. לאחר כמה זמן הוא נהיה רעב וחיפש אוכל. אך למרבה הפלא הוא לא מוצא. למחרת הוא כבר היה תשוש ושכב על הכורסא ולא זז. לאחר כמה ימים הוא כבר החל ממש להשתגע!

באותו זמן שהשר מתענה בבית החלומי הגיע תייר לממלכה ושמע על המקרה המיוחד הזה. הוא החליט שהוא רוצה להתבונן בזה.
הוא עצר מונית וביקש מהנהג להגיע למרכז העיר. לפני שהגיע התייר למקום השר שכבר תלש שערות מראשו מרב רעב החליט לעשות מעשה, מה עשה : חתך חתיכה מבשרו, בישלה והחל לאכול. לאחר כמה דקות מגיע התייר ורואה את השר יושב בבית מפואר לאין שיעור ואוכל חתיכת בשר די נאה. "מה זה ?! על מה כל הרעש שאתם מרעיבים את האדם,הוא אוכל! " החל אותו תייר לצעוק.
אחד האנשים שהיא לידו באותה התקהלות פנה אליו ואמר לו : "טיפש ! את בשרו הוא אוכל. את בשרו! " .

ובכן, על פי משל זה אפשר להבין שאנחנו התיירים לא מכירים את התמונה בשלמותה ואל לנו לקבוע בשכלנו המצומצם מה נראה לנו טוב או לא. דבר שני כשאתה רואה רשע שטוב לו , אל תשאל את עצמך שאלות , ואתה יודע למה : "כי את בשרו הוא אוכל". את כל הטוב שלו הוא אוכל בעולם הזה ולעומתו הצדיק מקבל את שכרו על הצד הטוב ביותר בעולם הבא.

עוד עניין, על האדם לבדוק מה הוא באמת הטוב בעולם הזה? מהי המהות שלנו? האם אוטו טוב, בית גדול, מאכלים מכל טוב ואתם תשלימו לבד את הרשימה החומרית הזאת, האם זה הטוב האמיתי שאליו אנחנו שואפים ? דברים כמו שאומר הרמח"ל במסילת ישרים : "שטובתם אינה טובה, ורעתם רעה". דברים המתכלים ותמיד אתה רוצה עוד. "אין אדם מת וחצי תאוותו בידו". ואם בכל זאת עדיין אנחנו רואים בדברים אלה כטובה ואיך יכול שהרשע מקבל אותם אז "טיפשים אנחנו, כי את בשרו הוא אוכל" !