ראש השנה – קריאה בתורה

ביום הראשון של ראש השנה ,יום הדין הגדול, נקרא ביום טוב ראשון בעז"ה "וה' פקד את שרה..".
לכאורה נראה שאין שום קשר הגיוני בין מהות היום לבין פקידת שרה בבן. הרי זהו יום הדין וחג שניתן לנו מהתורה,
היינו צריכים לקרוא לכאורה מענייני דיומא (היום), אך משום מה אנו קוראים ומזכירים את פקידת שרה בבן.

הגמרא במסכת ראש השנה בדף י"א עמוד א וכן בתחילת עמוד ב' מונה מספר דברים שקרו בראש השנה כגון : יציאת יוסף מבית
האסורים, ביטול העבודה מעל אבותינו במצרים, פקידת רחל וחנה (גזירת הריון) וכן פקידת שרה.
אז הנה לכאורה הקשר בין ראש השנה לבין פקידת שרה, זה קרה באותו היום ולכן אנו מזכירים זאת.
אך זהו קשר יחסית חלש כי לכאורה קרו עוד דברים בראש השנה כמו שציינו ולמה שלא נקרא עליהם, ובכל זאת
גם אם המקרה קרה בראש השנה זה לא מחייב להזכירו בקריאת התורה.
ובכן מהו הקשר האמיתי ?

בשביל הסבר הקשר נצטרך להקדים ולהגיד כמה דברים:

א. אומרת הגמרא : הרהורי עבירה קשים מעבירה. הפירוש הפשוט הוא שהרהורים על עבירה מסוימת  
הם קשים אפילו מהעבירה עצמה ( מהמעשה עצמו ). אך אומר החוזה מלובלין כמדומני שיש פירוש יותר עמוק :
כשאדם עושה עבירה המעשה עצמו זה חטא אך מה שיותר קשה מכך לאדם עצמו זה ההירהורים שבאים לו לאחר מכן :
" הרהורי עבירה " – ההרהורים שבאים לאחר העבירה "קשים מעבירה".
אחת התחבולות הכי מסוכנות וקשות של היצר הרע היא כמובן הייאוש. אם היצר מצליח לייאש את האדם הוא כמעט ובטוח מנצח אותו.
אדם תמיד מחליט לחזור בתשובה ותמיד יש לו נפילות , הוא לוקח על עצמו להתחזק במשהו ונופל. ולאחר כמה פעמים שזה חוזר על עצמו הוא מתחיל להתייאש ולחשוב על עצמו כצבוע כלפי ה'. "…כמה פעמים אני יכול לרמות את הקב"ה…" הוא חושב לעצמו.
וכך מצליח היצר הרע לגרום לאדם להמשיך לעבור עבירות.

ב. במקרה הפקידה של שרה עלינו לרענן קצת את הסיפור. כידוע כשהולידה שרה אימנו את יצחק אבינו היא הייתה בת 90 ואברהם אבינו
היה אז בן 100. זהו מקרה נדיר ביותר של הולדה. עוד יותר מדהים הוא ששרה כידוע הייתה עקרה , ולא עקרה רגילה : " ושרה עקרה אין לה ולד" , לכאורה למה צריך להגיד שהיא עקרה ושאין לה ולד , אם היא עקרה זה ברור שאין לה ולד , אלא אומר לך הכתוב שאפילו רחם אין לשרה אימנו, נקראת בלשון חז"ל אילונית . ובכל זאת בגיל 90! היא מצליחה ללדת.
מכל הסיפור הזה עולה שאלה מאוד עקרונית : אם הקב"ה רצה להביא לאברהם ולשרה ילד מדוע לחכות עד הגילאים הללו, היה מביא להם אותו בגיל צעיר יותר, או שבכלל למה שרה הייתה צריכה להיות עקרה ?
אחת הפיתרונות לשאלה זו הוא שהקב"ה מתאווה לתפילתם של צדיקים. אך ננסה לתת פיתרון שיהיה קשור לעניינו.

כידוע זוג מסוים שהתחתן והוא לא מצליח להוליד ילדים אחרי כמה שנים מן הסתם הוא יהיה מיואש. אחרי 10 שנים יש כבר הלכות שמדברות על גירושין לא עליכם. ובכל זאת אם לא מתגרשים אז אחרי 15-20 שנה הזוג כבר במעט בטוח יאמץ איזה ילד וכבר יבין שלו ולה כבר אין סיכוי. במילים אחרות ייאוש טוטאלי.

עכשיו נסתכל על הדרך שבה נולד יצחק אבינו , אחרי 90 שנה שאין לשרה ילדים מגיע יצחק אבינו. הוא מגיע מהמקום שלכאורה היה בעל הייאוש הכי גדול שיכול להיות. 90 שנה ללא ילדים לא נראה לי שיש מישהו שלא היה מתייאש. ובכל זאת משם יצחק אבינו מגיע.

אומר לנו הקב"ה : בני אם אתם לא מאמינים לנס הזה ( שהוא בשבילנו נס כמובן, לקב"ה אין ניסים , הכל מאיתו יתברך: "מי שאמר לשמן שידלק יגיד לחומץ וידלק" (תענית) ) תצבטו את עצמכם. אתם אילו הצאצאים של הנס הזה, כל המהות שלכם היא נס אחד גמור.
אתם, בני ישראל , באתם מהמקום שלכאורה הוא הכי ייאוש שקיים. ובכל זאת אתם קיימים.
אז לעולם אל תתיאשו כשאתם עושים תשובה לפני כי אני ארך אפים ויכול לחכות לתשובה שלכם גם 80 שנה.

כל המהות שלנו, עצם הקיום שלנו הוא נס ובא מהמקום שהוא הכי מייאש לכאורה אז אל לנו לוותר ואפילו בראש השנה שזהו יום המשפט,אל יגיד אדם : "איך אחזור בתשובה ,כל חיי אני מרמה את הקב"ה אני לא יכול להמשיך " אלא יחזור בתשובה ולכן אנו קוראים את "וה' פקד את שרה" שנזכור תמיד ונדע ש :
" אין ייאוש בעולם כלל ! ".

מהות האדם בעולם

לכל אדם יש מהות לחיים, אני לא בטוח כמה מכם חשבו מהי המהות של חייהם.
אם תשאלו אנשים לשם מה הם חיים יגידו לעבוד ולעשות כסף.
אם רגע נחשוב, עובדים בשביל כסף, כסף צריך על מנת לקנות אוכל, אוכל צריך על בשביל לחיות אממ אז –> לחיות בשביל לעבוד ?
יש פה מחזוריות לא ברורה, האדם חיי בשביל לחיות? האם זה הגיוני? הגענו לעולם הזה על מנת לאכול ולשתות? הגענו לפה בשביל לעבוד?
אין אדם אחד שנראה לו הגיוני שהגענו לעולם הזה בשביל כלום ושום דבר, אם כן אז מה המטרה?

בספר "הנזיר שמכר את הפרארי שלו" אומר גיבור הספר כי גם הוא הבין שמטרת האדם לא יכולה להיות מטרה גשמית, לא יכול להיות שהאדם הגיע אל עולם על מנת לעבוד ולעשות כסף, לכן הוא הגיע למסקנה שמטרת האדם היא עזרה לזולת.
עזרה לזלולת היא כמובן דבר נהדר וגם ערך חשוב ביהדות, אך האם בשביל לעזור לברואים (בני אדם) אחרים אנחנו פה?
מה יקרה במצב שכל אחד ירצה לעזור לשני? האם קיימת מציאות שדבר כזה יתקיים? התשובה היא כמובן לא.

היהדות עונה לנו שאלת המהות!
במסכת ברכות כתוב שאדם היוצא מבית המדרש יאמר:

מודה אני לפניך ה' אלוהיי, ששמת חלקי מיושבי בית המדרש, ולא שמת חלקי מיושבי קרנות: שאני משכים, והם משכימין–אני משכים לדברי תורה, והם משכימין לדברים בטילים; אני עמל, והם עמלין–אני עמל ומקבל שכר, והם עמלים ואין מקבלין שכר; אני רץ, והם רצים–אני רץ לחיי העולם הבא, והם רצים לבאר שחת

הפירוש מאוד פשוט, כל בני האדם עושים את אותם הדברים בהגדרה, כולם עמלים, כולם יושבים, כולם משכימים וכולם רצים.
לכולם יש מסלול ודרך בחיים האלה, השאלה לאן זה מוביל.
אדם שחיי למען העולם הזה אולי יהנה פה, אך לא יישאר לו שום דבר בשביל העולם הבא.
אדם שעמל למען חיי עולם הבא יקבל שכר ויזכה.

אסיים בסיפור נחמד ששמעתי בהרצאתו של הרב אמנון יצחק באתר שופר:

מסופר על מדינה בה היה חוק אחד, כל שנה, פעם בשנה היו מחליפים מלך.
כיצד היו בוחרים את המלך החדש? פשוט מאוד, הראשון שהיה עובר בשערי המדינה בתאריך מסויים הוא היה נבחר למלך.
עבר שם אדם אחד, מיד קפצו עליו תושבי המדינה וקראו "יחי אדוננו המלך", האדם פחד מאוד, חשב אולי נפל על שבט קניבלים, הרי באיזה מקום ממליכים כך סתם מלך?
לא היה לאיש ברירה והוא הובל לארמון, שם כולם המשיכו להללו ולקרוא "יחי אדוננו המלך".
האדם פחד, אבל מה? היה צמא, לכן שאל אם אפשר לקבל כוס מים, לא מיץ חלילה אלא מים, שלא ייראה חוצפן.
מייד הביאו לו משקאות בכל מיני צבעים וטעמים וכל טוב.
הופתע לראות מה הוא קיבל אך עדיין פחד, לכן ביקש ביגלה, משהו צנוע לאכול, מייד הביאו לו מיני מזונות ושפים וטבחים וכל טוב.
הבין האיש את העניין והתחיל להנות ממה שהציעו לו, יצא לטיולים ברחבי במדינה והזמין נגנים וזמרים שינעימו את זמנו.
עבר יום ועוד יום והמלך החדש רק עושה חיים!
עבר הזמן, עברה השנה, העלו את המלך על כרכרה והשליכו אותו מהמלוכה, זה החוק, מלך רק לשנה!

בזמן זה עבר שם אדם אחר, פיקח יותר.
הומלך האדם והפך למלך החדש.
הבין הוא מהר את הלך הדברים וקרא אליו את כל שרי המדינה.
אמר לעוזרו האישי, מחוץ למדינה יש אי, אני רוצה שתקנה אותו ותרשום אותו על שמי.
לאחר מכן קרא אליו המלך את כל שרי המדינה.
את שר האוצר שאל, כמה כסף יש במדינה?
את שר החקלאות שאל, כמה מזון יש במדינה?
קיבל תשובות ואמר לשני השרים, את הכסף והמזון אני רוצה שתעבירו לאי החדש.
מייד נענה בקריאות "כן אדוננו המלך" ודבריו בוצעו.
אחר כך קרא אליו את הנגנים וציווה אותם לעבור לאי יחד עם כלי הנגינה שלהם והזמרים.
כשסיים להעביר כל מה שרצה ראה שנותרו לו עוד 3 חודשים על כס המלכות, לכן ישב והמתין.
כעבור 3 חודשים זרקו גם אותו מכס המלוכה, אבל הוא היה מבסוט, הוא מסודר לתמיד, יש לו את האי.

למה דומה הדבר?
האדם הראשון הוא זה שחיי רק למען חיי העולם הזה, לא מבין שכאשר יעבור זמנו בעולם הזה הוא יושלך ויישאר חסר כל בעולם הבא (או גרוע יותר חס וחלילה).
האדם השני הוא זה שפועל בעולם הזה למען חיי העולם הבא, דואג להעביר מצוות לעולם הבא ויודע שאין לו מה לדאוג, גם בעולם הבא הוא מסודר.

אז מי אתם?