מחבר: עידן

שאלה. כבר הזכרנו שמצות המילה מוטלת על האב, והשאלה נשאלת, מה יעשה האב אם אינו יודע למול?

תשובה. אב שאינו יודע למול, ימנה את המוהל שליח, ויאמר למוהל קודם המילה: "הריני ממנה אותך שליח למול את בני", כי הלכה היא "שלוחו של אדם כמותו", ויחשב לו כאילו מל אותו בעצמו. אבל אם יודע האב למול, ודאי שהמצוה מוטלת עליו יותר מאשר על ידי מוהל אחר, וכבר אמרו רבותינו ז"ל במסכת קידושין (דף מא ע"א): "מצוה בו יותר מבשלוחו".

ההלכה נכתבה ע"י עדיאל יזדי, מוהל מוסמך ע"י הרבנות הראשית לישראל – רישיון משרד הבריאות מספר 758.

שאלה. אם האב אינו יכול למול את בנו, כגון שנפטר, או שהוא חולה, או שוהה בחו"ל, כיצד יש לנהוג?

תשובה. אם האב אינו יכול למול את בנו מכל סיבה שהיא, מצוה זו מוטלת על בית הדין או על הרב המקומי לדאוג למול תינוק זה, שנאמר: "וערל זכר אשר לא ימול ונכרתה".
וכתב הרמב"ם בפירוש המשניות: וכל מי שיראה זה הילוד הערל ולא ימול אותו, עובר על מצות עשה עד שימול אותו כאילו היה בנו, וכשיגדל הילד ויגיע לזמן חיוב המצוות [ועדיין לא מל], נפטר כל אדם ממילתו והתחייב הוא למול את עצמו מיד. וכל זמן שלא ימול עצמו עובר בעשה עד שימול, וכשימול אפילו באחרית ימיו אז עשה המצוה וסר ממנו העון. ואם מת והוא ערל, אז יהיה מחוייב כרת הנזכר בתורה.
ואם יש סבא לתינוק זה ואביו נפטר, יש אומרים שהמצוה מוטלת על הסבא, שבני בנים הרי הם כבנים.

ההלכה נכתבה ע"י עדיאל יזדי, מוהל מוסמך ע"י הרבנות הראשית לישראל – רישיון משרד הבריאות מספר 758.

שאלה. על מי מוטלת מצות ברית מילה?

תשובה. בגמרא מסכת קידושין (דף כט ע"א) מבואר שמצות ברית המילה מוטלת על האבא, שנאמר אצל אברהם (בראשית כא, ד) "וימל אברהם את יצחק בנו כאשר ציוה אותו אלקים". ואמרו חז"ל, גדולה מילה שאין לך מי שנתעסק במצוות כאברהם אבינו, ולא נקרא "תמים" אלא על שם המילה שנאמר (בראשית יז, א): "התהלך לפני והיה תמים ואתנה בריתי ביני ובינך".
ואמרו חכמינו: בשעה שאב מביא את בנו למולו, קורא הקב"ה לכל המלאכים ואומר להם: הסתכלו איזו אומה יקרה יש לי בארץ, ואז מופיע אליהו הנביא וטס בעולם בארבע טיסות ונמצא במקום הברית.

ההלכה נכתבה ע"י עדיאל יזדי, מוהל מוסמך ע"י הרבנות הראשית לישראל – רישיון משרד הבריאות מספר 758.

שאלה. מהי מצות ברית המילה?

תשובה. מצות עשה מן התורה על האב למול את בנו, שנאמר (בראשית כא, ד): "וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים כאשר ציוה אותו אלקים".
וגדולה מצוה זו יותר משאר מצוות עשה, משום שיש בה צד עונש כריתות, שאדם שלא מל את עצמו חייב כרת ח"ו.
וכתב הטור (יורה דעה סימן רס): "ומאוסה היא הערלה שנתגנו בה עובדי כוכבים, שנאמר (ירמיה ט, כה): "כי כל הגוים ערלים", וכל המיפר בריתו של אברהם אבינו אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים, אין לו חלק לעולם הבא. צא ולמד ממשה רבינו ע"ה שלא נתלה עליה אפילו שעה אחת שאיחר אותה, אלא נענש מיד, אף על פי שהיה בדרך, על כן צריך להזהר בה מאוד.
ועוד כי המילה היא אות ברית חותם בבשרנו, ואינה כשאר מצוות כמו התפילין והציצית שאינן קבועין בגוף, וכאשר יסירם יסיר האות, אבל המילה הוא אות חותם בבשרנו, ומעידה בנו שבחר בנו השם יתברך מכל העמים, ואנחנו עמו וצאן מרעיתו, אשר לדור ודור אנחנו חייבים לעבדו ולספר תהלתו.
גדולה מילה ששקולה כנגד כל המצוות שבתורה, שנאמר: "כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל". וגדולה מילה שאלמלא מילה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר: "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי".

ההלכה נכתבה ע"י עדיאל יזדי, מוהל מוסמך ע"י הרבנות הראשית לישראל – רישיון משרד הבריאות מספר 758.

שאלה: אם נגעה גבינה בבשר תוך כדי מליחתו, אם מותר לאכלם או ליהנות מהם.

תשובה: "המליח" הרי הוא כרותח, כלומר דבר שהוא מלוח כל צרכו, כגון בשר שמלחו אותו כדת להפליט ממנו את דמו, הרי הוא כרותח באותה שעה, ואם נגעה גבינה בחתיכת הבשר באותה שעה, נאסרו הבשר והגבינה באכילה, לפי שיעור בליעתן זה מזה. ומכל מקום אין המליח כרותח אלא מדרבנן, ואין דינו כבישול ממש, ולכן אין לאסור באופן הזה הבשר והגבינה אלא מדרבנן, באכילה בלבד, אבל בהנאה מותר.

שאלה: הכובש בשר בחלב, אם מותר לאכלם או ליהנות מהם.

תשובה: ה"כבוש" הרי הוא כמבושל, ומכל מקום אינו כמבושל ממש, ואין איסורו אלא מדרבנן, ולכן בשר שנכבש בתוך חלב במשך עשרים וארבע שעות, אף על פי שאסור לאכול את הבשר או את החלב, משום שהכבוש הרי הוא כמבושל, והוא נותן טעם במה שנכבש בתוכו, מכל מקום מותר למכור את התערובת לגוי, או ליתנה לפני כלבו, כיון שהיא מותרת בהנאה.

שאלה: מי שטעה ובישל חלב בקדרה בשרית, או להיפך, מה דין התבשיל והקדרה.

תשובה: מי שטעה ובישל חלב בקדירה בשרית, צריך לשער בחלב הנמצא בקדרה שיש בו פי ששים כנגד הקדירה עצמה, כי אם יש בחלב פי ששים כנגד הקדרה, אנו תולים לומר שטעם הבשר הבלוע בקדרה שנפלט לחלב מתבטל בחלב. במה דברים אמורים, כשבישל החלב בתוך עשרים וארבע שעות מבישול הבשר בקדירה, שאז הטעם הבלוע בקדירה מהבשר נותן טעם לשבח בתבשיל, ואוסר אותו אם אין ששים כנגדו, אבל אם עברו עשרים וארבע שעות מבישול הבשר בקדירה, וטעה ובישל בה חלב, התבשיל מותר באכילה, לפי שהטעם הבלוע בקדירה נותן טעם לפגם בתבשיל, ונותן טעם לפגם מותר. אבל הקדירה עצמה צריכה הכשר כדת, כלומר שיגעילנה בדוד מים רותחים. והוא הדין בכל זה להיפך, אם בישל בשר בקדירה חלבית.
ויש לבאר, שכל עוד היה הבשר חם חום שהיד סולדת בו (כארבעים מעלות צלסיוז) בקדירה, אין להחשיב זמן זה בכלל העשרים וארבע שעות, שמכיון שעדיין הוא חם בחום שהיד סולדת בו, הרי זה מבליע ומפליט בקדירה. ורק משעה שנצטנן הבשר קצת עד שאין היד סולדת בו, מונין המעת לעת מאותה שעה, שכל שאין הקדירה בת יומה מתשמיש חם שהיד סולדת בו, אף על פי שהיא עדיין בת יומה משעה שהורק ממנה הבשר כשהוא צונן, נחשבת כאינה בת יומה, כיון שהבשר היה כבר צונן ואינו מבליע לקדירה כלל.

שאלה: בשר בחלב שנתערבו בצונן ולא נתבשלו יחד, אם מותר ליהנות מהם.

תשובה: לא אסרה תורה ליהנות מבשר וחלב אלא דוקא כשבישל אותם יחד, שכן למדנו ממה שהוציאה התורה איסור "הנאה" מבשר בחלב בלשון "בישול", לומר לך שאינו אסור מן התורה בהנאה אלא בדרך בישול, אבל אם נתערבו זה בזה בצונן, ולא נתבשלו יחד, אף על פי שאסור לאכלם מגזירת חכמים, לא אסרו אותם חכמים אלא באכילה ולא בהנאה.

שאלה: מהו איסור "הנאה" מבשר בחלב.

תשובה: כבר הזכרנו בהלכות הקודמות שהתורה אסרה "ליהנות" מבשר וחלב שנתבשלו ביחד. וניתן דוגמא לזה, כגון בשר שנתבשל בחלב ואפילו בשוגג, ואין בחלב פי ששים כנגד הבשר, הרי זה נאסר בהנאה, ואסור ליתנו במתנה לגוי, ואפילו אינו מכירו כלל, וכל שכן שאסור למוכרו לגוי, שנהנה מהמעות שקיבל בעד הבשר וחלב. וכן אסור ליתנו לפני הכלב, ואפילו כלב של הפקר, שאין לו הנאה ממנו. וכן אסור להשליכו לים, שהדגים יאכלוהו. אלא ישליך את התבשיל בבית הכסא, וזו היא קבורתו.

שאלה: אם מותר להשתמש במדיח כלים חשמלי לצורך נקוי כלי בשר וכלי חלב "ביחד".

תשובה: יש אומרים שמותר להשתמש במדיח כלים לכלים שהשתמש בהם בשר ולכלים שהשתמש בהם חלב, ואפילו ביחד, וטעמם על פי מה שפסק מרן בשלחן ערוך יורה (סימן צה סעיף ד): "יראה לי שאם נתנו אפר במים חמים שביורה חולבת קודם שהניחו קדרות הבשר בתוכה, אף על פי שהשומן דבוק בהן, מותר, שעל ידי האפר הוא נותן טעם לפגם". ולפי זה אף במדיח כלים, הואיל והמים החמים הזורמים מן המכונה על גבי הכלים, מעורב בהם סבון ושאר חומרי ניקוי חריפים, ונותנים טעם לפגם, מותר להדיח בהם כלי בשר עם כלי חלב, הואיל והלכה רווחת שנותן טעם לפגם מותר. אמנם יש אומרים שאין להתיר להדיח כלי בשר עם כלי חלב ביחד, מכמה טעמים שאין המקום כאן לפורטם.
ולהלכה למעשה נראה, שמעיקר הדין מותר להשתמש במדיח כלים לכלי בשר וכלי חלב, ואפילו ביחד, ומהיות טוב אם אפשר לו יש להדיח כלי בשר לחוד וכלי חלב לחוד בזה אחר זה.
ומכל מקום יש לבאר, שכל ההיתר בזה הוא דוקא באופן שאין שם חתיכות של מאכל גדולות, כי אם יש שם חתיכות גדולות, יש לחשוש שאין כל החתיכה נפגמת מהסבון שנכנס אל המדיח כלים, ואותה חתיכה חוזרת ואוסרת את כלי החלב הנמצאים שם.

שאלה: אם מותר לבשל מוצר חלבי לצורך בדיקה אם יש בו שומן מן החי וכדומה?

תשובה: אדם שעובד במעבדה כימית, מותר לו לבדוק על ידי בישול באש במעבדה שלו, חמאה או שוקולד תוצרת חוץ לארץ, אם יש בהם תערובת שומן מן החי בחלב, ואין לחשוש שאולי הוא מבשל באותה העת בשר בחלב, מפני שאף אם יש תערובת כזאת, היא כבר מבושלת יפה ביחד קודם לכן, ואין בישול אחר בישול, ועוד שהוא אינו מתכוין לבשל בשר בחלב, רק לבדוק המרכיבים הנמצאים באותו מוצר, וספק הוא אם ישנה תערובת כזאת, או לא, וכלל גדול בידינו שכל שאינו מתכוין למלאכת האיסור, וספק אם יש שם איסור, מותר.

שאלה: האם אסור לבשל בשר בחלב גם כשאין בכוונתו לאכול מהתבשיל?

תשובה: בהלכות הקודמות נתבאר שאסור לבשל בשר בחלב, ואפילו אין בכוונתו לאכול ממנו, אלא עצם בישול בשר בחלב אסור. וניתן דוגמא לזה, כגון שהציעו לו משרה להיות טבח בבית מלון או שגרירות של גוים, ומבשלים שם בשר בחלב, כגון מרק בשר עם חמאה, שאסור לו לקבל משרה זו, כי בעצם הבישול של הבשר עם החלב הוא עובר בלאו מן התורה. והלכה פסוקה היא שחייב אדם להוציא כל ממונו ולא יעבור על לאו אחד מן התורה, (מה שאין כן במצות עשה שאינו חייב להוציא אלא עד חומש מממונו על מנת לקיימה), וכל שכן שלא יעבור על לאו מן התורה למטרת ריוח.
מסופר על הגאון רבי יהונתן אייבשיץ, שדרכו היתה כשהיה נפנה בבית הכבוד, לקחת עמו ספר טבע וכיוצא ולקרוא בו, כחס על זמנו. פעם אחת עמד הרב על דברי הכתוב שהסמיך מצות בכורים לאיסור בשר בחלב, וכמו שנאמר (שמות כג יט) ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך לא תבשל גדי בחלב אמו, ומה ענין מצות בכורים לאיסור בשר בחלב. ולא מצא תירוץ לקושיתו. והנה פעם אחת בהיותו בבית הכסא ראה באחד מספרי הטבע, כי הרוצה להקדים את הבשלת הפירות באילן, ישקה אותו בבשר שנתבשל עם חלב, ועל ידי זה יבשילו הפירות במהירות. ומיד עלה ברעיונו לפרש דברי הכתוב הנ"ל, שבא לומר, שאף אם ירצה האדם לבשל בשר בחלב על מנת להשקות בו את האילן, כדי שיבשילו פירותיו מהר, ויוכל להביא ממנו בכורים, אסור לעשות כן. ומספרים שבשעה שאמרו חידוש זה בפני אחד האדמורי"ם, אמר על זה, כי הוא חידוש יפה, אך עולה ממנו ריח של בית הכבוד…

שאלה: האם איסור בשר בחלב הוא דוקא ב"גדי", ואם הוא דוקא בחלב "אמו"?

תשובה: מה שאמרה התורה לא תבשל "גדי" בחלב אמו, לאו דוקא גדי, אלא הוא הדין לכל בשר "בהמה" שאסור לבשלו בחלב, וכן לאכלם, ואסור ליהנות מהם. כי לשון "גדי" כולל כל מיני בשר בהמה, לבד ממקום שפירשה התורה בפירוש אחרת, כגון מה שאמרה (בראשית לח יז) "אנכי אשלח גדי עזים מן הצאן", משמע שדוקא שם שפירטה התורה "גדי עזים" אין הכוונה לכל בהמה, אבל במקום שסתמה התורה דבריה לומר "גדי" הוא כולל כל מיני בהמה. וכן מה שאמרה תורה בחלב "אמו", לאו דוקא חלב אמו, אלא הוא הדין לכל חלב בהמה שאסור לבשלו עם בשר, וכן לאכלם, וליהנות מהם.

שאלה: מהו מקור הדין של איסור "בשר וחלב", ומהו טעם האיסור?

תשובה: נאמר בתורה "לא תבשל גדי בחלב אמו", ונזכר איסור זה בתורה שלש פעמים. (שמות כג יט, שם לד כו, דברים יד כא). ודרשו רבותינו ז"ל (חולין קטו:) את שלשת הפסוקים, אחד לאיסור אכילה, ואחד לאיסור הנאה, ואחד לאיסור בישול. והוציאה התורה את איסור אכילת בשר בחלב ואת איסור הנאת בשר בחלב, בלשון "בישול", לומר לך שאין בשר בחלב אסור מן התורה באכילה ובהנאה אלא כשהוא דרך בישול, אבל מדרבנן אסור בכל ענין באכילה. ופרטי הדינים בזה יבוארו בהלכות הבאות.
וכתב מרן רבינו יוסף קארו בספרו כסף משנה על היד החזקה (בפרק א מהלכות טומאת מת הלכה ב), שהטעם שאסרה תורה לבשל בשר בחלב, כדי שלא יבוא לאכול ממנו. ומדבריו מתבאר שמצינו שהתורה אסרה דברים מסויימים מטעם גזירה שמא יכשל בדבר אחר. ובאמת שכיוצא בזה מצינו להרמב"ם בספרו היד החזקה (סוף הלכות דעות) שכתב, שהטעם שהקפידה תורה על איסור נטירה, שכל זמן שהוא נוטר את הדבר וזוכר מה עשה לו חבירו, שמא יבא לנקום, לפיכך הקפידה תורה על הנטירה, עד שימחה העון מלבו ולא יזכרנו כלל. וכיוצא בזה כתב הרשב"ם במסכת בבא בתרא (דף פט:) בד"ה שישהה, שהטעם שאסרה התורה להשהות משקולת או מאזנים חסירים או יתירים בתוך ביתו, גזרה שמא ימדוד בהם ונמצא גוזל את חבירו. והר"ן (ריש מסכת פסחים) כתב, שהטעם שאסרה תורה חמץ בבל יראה ובל ימצא, שמא יבוא לאכול ממנו, וחמור איסור אכילת חמץ שהוא בעונש כרת ח"ו. עיין שם. נמצא שיש לנו כמה דוגמאות שאסרה תורה דברים מסויימים משום גזירה שלא יכשל בדבר אחר

מעשה ביהודי סוחר שנסע בעגלה לפרנסתו, ובהיותו בדרך, השמים התקדרו בעבים, וירד שלג כבד, והאיש התבלבל וטעה בדרך, כי המסלה כוסתה בשלג, ולא הצליח למצוא פתרון עד שעה מאוחרת בלילה.
הרגיש היהודי בעצמו שהוא הולך וקופא, החליט לעזוב את העגלה, והלך וצעד ברגל במשך שעה, עד ראותו אור נוצץ, והגיע לשם כל עוד נפשו בו. בית זה היה ביתו של הרב שישב ולמד, והאח בוערת לפניו.
כשדפק היהודי על דלתותיו, מיהר הרב לקום, הסיר מעליו את הבגדים הרטובים מן הגשמים והשלג, ונתן לו בגדים חמים, ומשקה חם, והשיב את רוחו, והגיש לפניו ארוחת ערב, וישכב וירדם מרוב עמל ותלאה.
בקומו בבוקר, שאל היהודי את הרב, אדוני הרב, אתה רואה כמה צער יש לי וכמה קשה לי להביא פרנסה הבייתה, מה עם העולם הבא שלי, לפחות האם יש לי עולם הבא? אמר לו הרב, אם העולם הזה שהוא רק כפרוזדור לפני עולם הבא שהוא פלטרין של מלכים ומהות האדם, אפילו אותו אתה משיג בקושי עם כל העמל הרב שאתה משקיע למענו, קל וחומר לעולם הבא, שאם לא יעמול אדם בערב שבת, מהיכן יאכל בשבת, וכי העולם הבא הפקר הוא? עליך לעמול לקנות תורה ומצות, ואז תקנה לך עולם הבא.
וכמו שאמרו קנה לו דברי תורה קנה לו חיי עולם הבא.

ספר פניני יוסף

מהות הפרוזבול – בסוף שנת השמיטה (כלומר ביום שני קודם כניסת ראש השנה), מצוה התורה כי כל החובות הקיימים נשמטים, ואין המלוה רשאי לתבוע את חובו מהלוה.
כדי שבכל זאת יוכל אדם לגבות את חובותיו מכל החייבים לו, כותבים פרוזבול, שהוא שטר הגורם לכך שאין החובות נשמטים.

כתיבת פרוזבול

מהו "פרוזבול"? בסוף שנת השמיטה (כלומר ביום שני קודם כניסת ראש השנה), מצוה התורה כי כל החובות הקיימים בין איש לחבירו נשמטים, ואין המלוה רשאי לתבוע את חובו מהלוה.
כדי שבכל זאת יוכל אדם לגבות את חובותיו מכל החייבים לו, כותבים פרוזבול, שהוא שטר הגורם לכך שאין החובות נשמטים. (היום מצות שמיטת כספים אינה נוהגת אלא מתקנת חכמים, ואף על פי כן צריך לעשות פרוזבול).
לכל המעוניין בכתיבת פרוזבול קודם סיום שנת השמיטה, ניתן להרשם באתר.
המעוניין ירשום את שמו, ובזה הוא מייפה את כחם של רבני האתר לכתוב לו פרוזבול (ניתן לרשום את שמכם בתגובות).

 האפשרות להרשם לפרוזבול דרך האתר הסתיימה, שנה טובה!

מעשה ברב גדול אחד שנפלו לו תפלין יקרות בירושה מאביו הגדול, חסידים עשירים רצו לקנותם בכסף מלא, והוא למרות מצבו הכלכלי הקשה והדחוק, לא רצה לשמוע ולא חשב על מכירת התפילין.
אשתו הרבנית הפצירה בו שימכור התפלין לצורך פרנסתם, כי היו לו תפלין אחרות להתפלל בהן, אך הוא עמד על דעתו וסירב למוכרן.
שנה אחת לא היו אתרוגים בנמצא, והגיע פרוס חג הסוכות, והנה איש בא ובידו אתרוג יפה ומהודר מאד, ודרש בעדו סכום גדול, אז נאלץ רבי יחיאל מיכל למכור התפלין של אביו, בסכום נכבד, וקנה את האתרוג בשמחה רבה.
כשנודע הדבר לאשתו כעסה עליו מאד ואמרה לו, כשכל המשפחה רעבים ללחם לא הסכמת למכור את התפילין, עתה בשביל אתרוג מכרת את התפלין היקרות? ברוב כעסה לקחה את האתרוג ובחמת זעם נשכה אותו במקום הפיטם, ונפסל.
הרב לא הוציא הגה מפיו, ואפילו סימן של כעס וקפידה לא הראה, רק אמר לפני המקום (הקב"ה), רבונו של עולם, תפלין מהודרות כבר אין לי, ואתרוג כשר גם כן אין לי, הריני מקבל את גזירתך באהבה, לידי כעס לא אבוא, ואת שלום הבית לא אפר.
בליל חג הסוכות נראה אליו אביו הצדיק בחלום, וגילה לו, שהמעשה האחרון שכבש את יצרו ולא הקפיד, עשה רושם כביר בשמים, ומכאן ולהבא יושפע עליו שפע רב בפרנסה טובה, ולא יחסר לו כל טוב.

ספר פניני יוסף

בנוהג שבעולם, אדם שנתבע לדין, דואג לפני כן לעורך דין שייצג אותו לפני השופט, ומשתדל בכל האמצעים האפשריים לזכות את עצמו מלפני זמן המשפט, ואם יהיה עורך הדין ממולח ומתוחכם, יוכל להוציא אותו זכאי בדינו, גם אם בפועל עשה את העבירה המיוחסת לו.
אך כל זה בעולם הזה, אך בבית דין של מעלה, אין משוא פנים ולא מקח שוחד, הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט, אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא, ואילולא תורה ומצות ומעשים טובים אין ביכלתו לעמוד בדין.

מעשה בעורך דין ממולח, אשר שמו יצא לפניו בפקחותו ומומחיותו, והנה נזדמן לו לייצג רוצח שיצא דינו בבית המשפט למאסר עולם, וכעת ערער בבית המשפט לערעורים על פסק הדין, נטל עורך הדין את התיק לידיו, ועבר עליו בעיון נמרץ, ולאחר כמה ימים הזמין תאריך בבית המשפט לצורך הגשת הערעור.
בהגיע תאריך הדיון, התחיל עורך הדין להרצות את טענותיו לפני השופטים, בטוב טעם ודעת, במשך כשעתיים תמימות, מקשה על העדים מכאן ומשם, סותר דבריהם מניה וביה, ומוכיח חולשת הראיות. לאחר כשעתיים נתעייפו השופטים, והכריזו על הפסקה של כרבע שעה, לאחר מכן יחזרו לאולם המשפט לשמוע את המשך טענותיו של עורך הדין.

לכשיצאו מן האולם, פנה עורך הדין אל מרשו, ושאל אותו, האם נתרשמת מהטענות והפירכות שהרצתי בפני השופטים? האמן לי – ענה לו הרוצח – שכל כך היית משכנע בדבריך, עד כי אני בעצמי מטיל ספק האם באמת רצחתי את אותו אדם…

כל זה יתכן בעולם הזה, שהשופטים – בשר ודם הם, ויכולים לבא לכלל טעות, אבל בעולם הבא, אין דבר נסתר מעיני כבודו, ומי יוכל לטעון ביום המשפט לא עשיתי דבר פלוני, הרי בשמים יראו לו מעשה העבירה מול פניו, ולא יוכל להכחיש.

מתוך ספר פניני יוסף.

תקופת הסליחות בציבור הספרדי היא 40 יום, החל מראש חודש אלול, אולם ידוע לכל כי ישנם רק עשרת ימי תשובה, אם כך, למה מנהג הסליחות הוא 40 יום?

אדם אחד רכב על סוס במדבר, באמצע הדרך ראה אדם קטוע רגליים, לא עלינו, האדם ריחם על האיש והביא לו דינר זהב.
קטוע הרגליים הודה לאיש אך אמר לו, תראה, אני באמצע המדבר, לא יעזור לי פה הדינר שלך, אולי תקח אותי לעיר?
הסכים האיש והרכיב אותו על הסוס מאחורה, ביקש ממנו הקיטע שיושיב אותו מקדימה ולא מרחוה משום שקשה לו.
הסכים האיש והושיב אותו מקדימה.
באמצע הדרך אמר הקיטע לאדם, קשה לי כשאתה תופס במושכות, אולי תתן לי את המושכות?
היסס האיש אך גם לזה הסכים, כל הדרך הודה הקיטע לאדם על כך שהועיל בטובו להרכיב אותו.
כשהגיעו לעיר, למקום הומה אדם אמר הקיטע לאיש, תרד בבקשה מהסוס שלי, האדם היה המום, הרי הסוס שלו, מה פתאום הוא מבקש ממנו לרדת?
ראה הקיטע שהאיש לא מוכן לרדת והתחיל לצעוק, תראו מה עושה לי הרשע הזה, מנסה לגנוב לי את הסוס.
כל העיר כעסו מאוד, איך מעז אדם לעשות כך לאדם מסכן קטוע רגליים?
לבסוף ירד האדם מהסוס ותבע את הקיטע לדין.
כשהגיעו לפני שופט סיפר כל אחד את הצד שלו, השופט הבין שהאדם צודק אך אמר לו, אני מצטער, אני מאמין לך שאתה צודק אבל הקיטע אחז במושכות, הראיות בעדו.

מה אנו למדים מהמשל הזה?
אם אנו נכנס לתקופת עשרת ימי תשובה שהיצר הרע אוחז במושכות, בין דין של מעלה יוכל להגיד לנו, רבותי, אנו מאמינים לכם שעשיתם תשובה, אך הראיות נגדכם, יצר הרע אוחז במושכות!
לכן ישנם 40 יום, בימים אלו אנו צריכים להחזיר את המושכות לידיים שלנו על מנת שנוכל להכנס כולם לעשרת ימי תשובה כשאנו נקיים וכשהמושכות בידיים שלנו.

 מי יתן ונכתב אנחנו וכל עם ישראל בספר חיים טובים ושלום ואמרו אמן.

משל קצר על דרכיו של היצר הרע.
בשוק הרומי היה מוכר לחמניות, בעייה הייתה לו, באזור שבו הוא מכר את לחמניותיו יישבו כלבים דרך קבע.
החליט המוכר להציב שומר על מנת שיבריח את הכלבים בשעות הלילה ויישמור על הלחמניות.
לילה לילה היה מגיע השומר יחד עם עגלת הלחמניות ושומר עליה מפני הכלבים.
לילה אחד היה השומר עייף, הגיע כלב אחד לידו, כלב נבון.
הכלב החליט להתחכם לשומר, עשה את עצמו ישן והמתין.
כשראה השומר שהכלב ישן אוטומטית גם עיניו שלו החלו להעצם, נפשו קשורה בנפשו.
מהר מאוד נרדם גם השומר.
כשהבחין בזה הכלב קפץ על העגלה, הפך אותה, לקח מה שלקח וברח!
התעורר השומר מהרעש וסידר את הלחמניות בעגלה, מיהר מאוד ופחד שלא ייראה בעל הבית שנעלמו הרבה לחמניות.
כסיים לסדר את הלחמניות ראה שחסרה רק לחמניה אחת, נשם נשימה עמוקה ונרגע, חשב בליבו "רק לחמניה אחת", לא נורא.

זוהי דרכו של היצר חברים, היצר לא מעוניין אף פעם בכל העגלה, הוא מעוניין בלחמניה אחת!
הוא גורם לנו לחטאים קטנים, כל פעם משהו אחד, הרי הוא יודע שגם מחר יוכל לקחת "רק לחמניה אחת".

מה יישאר מאיתנו בסוף אם נאפשר ליצר לקחת כל יום לחמניה? לא הרבה, למרות שמדובר "רק בלחמניה אחת".

היו חזקים חברים, אל תתנו ליצר אפילו לא לחמניה אחת, הוא יינסה להרדים אתכם, להביא לכם קרדיט על מצוות שעשיתם ואז יפיל אתכם.
אדם שביום אחד התעורר לתפילה בבוקר, תרם צדקה, ביקר חולה  והתפלל מנחה וערבית מרגיש טוב עם עצמו, הוא עשה מצוות.
היצר יגרום לו להרגיש עוד יותר טוב, אבל אז יגיד לו, "אולי לא תקום מחר לתפילה? כבר עשית מספיק היום."
"למה אתה צריך שיעור תורה? התפילות מספיקות."

זוהי דרכו של היצר, לחמניה אחת בלבד.
היצר עלול להביא אותנו לידי ייאוש, אך אל דאגה, דווקא מהרגעים הכי קשים צומחים הדברים הטובים ביותר.

שבוע טוב!